כיפה וסנדלים
New member
מול הים...
היא ישבה בחדרה, ממששת את השרשרת שקיבלה ממנו. מרגישה בתוך חלום. נזכרת איך אתמול הוא לקח אותה לים, הם ישבו על הדיונה שמולו. ופתאום הוא הוציא מכיסו את הקופסא המרובעת. בתוכה השרשרת ובפיו השאלה, תתחתני איתי? היא הרגישה תחושה מוזרה, לא ידעה מה לעשות. כל הבטן שלה התהפכה מבפנים. היא הסתכלה בפניו וענתה. ``איך אתה יכול לחשוב שלא?`` הם ישבו שם אחד ליד השניה מסתכלים אל האופק, מול הים. הוא ישב על הכסא בבית הכנסת בראשו תפילין ובידו הגמרא. אבל מחשבותיו ריחפו הלאה... אליה. הוא ראה אותה בעיני רוחו, בפתח בית קטן. חול מכסה את המזרח וים מן המערב. והיא עומדת במטפחת לראשה, מחכה לו שיגיע ויחבק אותה. את אשתו. הוא התרגש מלחשוב עליה. הוא ידע שהבית כבר מוכן. נותר רק לספור את הימים עד החתונה... ושיכנסו כבר. הוא סגר את הגמרא ביאוש, לפחות יוריד את התפילין אם הוא לא מצליח להתרכז. עשן מתמר מן השער, הוא הרים עייניו מן הספר ובהה בחלון. עשרות לבושי שחורים עמדו שם מוכנים לפרוץ בכל רגע. ``הולך להיות פה פוגרום`` הוא הרהר. אנשים רצים לבתיהם, להרוויח עוד דקה בארבעת הקירות שספגו אותם במשך שנים באהבה. נוער אורח עמד בכניסה, מדי פעם עוד צמיג מגולגל לשער. מגדיל את האש ואת העשן. הוא ניסה לבהות דרך העשן, אבל בקושי ראה. העשן היה סמיך, אך הוא שם לב ברווחי העשן בים שהפך מטושטש... כמו דמעות. הם היו על האוטובוסים. הם החליטו בסוף לא להלחם באחים ואחיות. היא הייתה בין הראשונות, ולמזלה את אחד הקצינים הבכירים, הכירה מן השירות הלאומי שלה. האוטובוס התגלגל על הכביש לצומת, היא ביקשה מן הקצין שיעצור. היא רוצה לרדת, לשניה. הוא סמך עליה והיא ירדה עולה על הדיונה אל מול הים. ובית בודד על חופו. האוטובוס יצא במהירות מן הישוב, ועצר בפתאומיות ליד הצומת. אוטובוס אחר עמד שם. הנהג בלם, מוסיף איזו קללה. הוא ביקש לרדת עם האזיקים על ידיו. ``ואראה את הארץ הטובה`` ביקש מן הקצין שלידו, שנעתר ומשך אותו עם אזיקים על ידיו. הוא טיפס וכשל במעלה הדיונה. עד שהתייצב בראשה, כמשה בהר נבו. עייניו מלאו דמעות, אל מול המבנה שעל יד הים. לפתע שמע פסיעות לצידו. הוא הסיט פניו וגילה שהוא לא לבד... הם עמדו שם, כמו אז. בוכים. מול הים...
היא ישבה בחדרה, ממששת את השרשרת שקיבלה ממנו. מרגישה בתוך חלום. נזכרת איך אתמול הוא לקח אותה לים, הם ישבו על הדיונה שמולו. ופתאום הוא הוציא מכיסו את הקופסא המרובעת. בתוכה השרשרת ובפיו השאלה, תתחתני איתי? היא הרגישה תחושה מוזרה, לא ידעה מה לעשות. כל הבטן שלה התהפכה מבפנים. היא הסתכלה בפניו וענתה. ``איך אתה יכול לחשוב שלא?`` הם ישבו שם אחד ליד השניה מסתכלים אל האופק, מול הים. הוא ישב על הכסא בבית הכנסת בראשו תפילין ובידו הגמרא. אבל מחשבותיו ריחפו הלאה... אליה. הוא ראה אותה בעיני רוחו, בפתח בית קטן. חול מכסה את המזרח וים מן המערב. והיא עומדת במטפחת לראשה, מחכה לו שיגיע ויחבק אותה. את אשתו. הוא התרגש מלחשוב עליה. הוא ידע שהבית כבר מוכן. נותר רק לספור את הימים עד החתונה... ושיכנסו כבר. הוא סגר את הגמרא ביאוש, לפחות יוריד את התפילין אם הוא לא מצליח להתרכז. עשן מתמר מן השער, הוא הרים עייניו מן הספר ובהה בחלון. עשרות לבושי שחורים עמדו שם מוכנים לפרוץ בכל רגע. ``הולך להיות פה פוגרום`` הוא הרהר. אנשים רצים לבתיהם, להרוויח עוד דקה בארבעת הקירות שספגו אותם במשך שנים באהבה. נוער אורח עמד בכניסה, מדי פעם עוד צמיג מגולגל לשער. מגדיל את האש ואת העשן. הוא ניסה לבהות דרך העשן, אבל בקושי ראה. העשן היה סמיך, אך הוא שם לב ברווחי העשן בים שהפך מטושטש... כמו דמעות. הם היו על האוטובוסים. הם החליטו בסוף לא להלחם באחים ואחיות. היא הייתה בין הראשונות, ולמזלה את אחד הקצינים הבכירים, הכירה מן השירות הלאומי שלה. האוטובוס התגלגל על הכביש לצומת, היא ביקשה מן הקצין שיעצור. היא רוצה לרדת, לשניה. הוא סמך עליה והיא ירדה עולה על הדיונה אל מול הים. ובית בודד על חופו. האוטובוס יצא במהירות מן הישוב, ועצר בפתאומיות ליד הצומת. אוטובוס אחר עמד שם. הנהג בלם, מוסיף איזו קללה. הוא ביקש לרדת עם האזיקים על ידיו. ``ואראה את הארץ הטובה`` ביקש מן הקצין שלידו, שנעתר ומשך אותו עם אזיקים על ידיו. הוא טיפס וכשל במעלה הדיונה. עד שהתייצב בראשה, כמשה בהר נבו. עייניו מלאו דמעות, אל מול המבנה שעל יד הים. לפתע שמע פסיעות לצידו. הוא הסיט פניו וגילה שהוא לא לבד... הם עמדו שם, כמו אז. בוכים. מול הים...
