מוכת אימה - מהטוב

[אוראוראור1019]

מוכת אימה - מהטוב

אז היא חמודה. מאוד.
ונפגשנו אתמול. במסגרת מקצועית.
וזרם דיבור והיה נעים. ושנון. ואינטליגנטי.
והפנטזיות מייד.
ולא חשבתי שיקרה, כי אני פחדנית מדי... הייתי מנסה בטח בהיסוס... (נתתי לה כרטיס ביקור שלי וכולי), אבל היא יזמה,
ועוד מעט - נצא לשוקו.
והפנטזיות מייד.
וכל המיליארדי קשרים שהיו לי בחיי והתנפצו על סלעי העבר המחורבן והשחזורים המחורבנים.
ואיך לעשות
שלא ארצה הכול הכול הכול.
איך לעשות שלא לרצות את
אמא אמא אמא,
ואיך לעשות שלא לחזור להיות הילדה הקטנה והמבועתת
מהמכות
ומהלעג
ומהבידוד
ומהשונות
וממתחלקים לזוגות\
והחרדה - רק אני נשארת לבד
או עם ההכי דחויה של הכיתה
וכל מה שלא אהבו אותי הוריי
וחבריי שלא יכלו לסבול את הנזקקות שאני
והנזקקות שלי שלא נעלמת לשום מקום
רק לידה צומח משהו אחר.
וממש קר לי בבטן מאימה
ואני מקשקשת בלשוני ללא הפסקה
מרוב פחד.
אין לי כוח לעוד דחייה. לעוד סירוב.

וכל זה, שתבינו, עוד בזמן שאני בכלל לא בטוחה שאני רוצה אותה.
אז אולי לזה להתחבר, לחלק הבוגר שלי שיכול ועושה בחירות והחלטות.
ומה להגיד לילדה שבתוכי?...

אשמח לכל תגובה ותודה

 

[פנתרית סגולה]

כה יפה את כותבת. מוכשרת את. היית דחויה? את, עם הכשרון שלך

עם הנפש העשירה?
את פותחת ואומרת: אז היא חמודה. מאד.
ונפגשנו אתמול. (......)
וזרם דיבור והיה נעים. ושנון. ואינטליגנטי.
&nbsp
&nbsp
אז למה בסיטואציה כזו את חושבת על המכות / והלעג/(...) ושאת נשארת עם הכי דחויה בכתה . ? ולמה את חושבת על דחיה/סירוב? יי את מרגישה את הנזקקות הקדומה ההיא, "שלא נעלמת לשום מקום" ומפחדת שגם האשה הנעימה הזו תגיב בדחיה. אבל יש גם הנעימות והשנינות והשיחה הזורמת. יש חוויה חיובית. מאד. אני אומרת: תיאחזי בה. זו החוויה המציאותית. הפחד הוא מ א ז , הוא נוירוטי. לא להקשיב לו.
זה שאת "בכלל לא בטוחה שאני רוצה אותה" זה לדעתי מצב נורמלי. לא נפלת מרגלייך מרוב התאהבות לוהטת. הקשר שהנץ הוא טוב ומצא חן בעינייך, אבל יש לך עדיין המרחק ההוא שכל אחד שומר ממישהו שרק פגש. האם תבחני אותה? (הרבה פסיכולוגים מדברים על כך שהמטופל בוחן אותם, לפחות בזמן הראשון). האם תשמרי על הקריטריונים לפיהם את מקבלת או דוחה מישהו? זה נורמלי. אני מקווה בשבילך שהיא תמשיך להיות מקסימה, ושיתפתח קשר טוב.
לילדה שבתוכך הייתי אומרת: זה לא א ז . זה מצב עכשווי ואחר. האינטליגנציה שלי התבטאה, ומצאתי חן. האשה החמודה השנונה והנבונה מקבלת אותי. ובכלל, היא אדם מקצועי. האינטרס שלה זה לקבל אותי ולראות בי את הטוב. להמשיך בקשר. רק אם יתפתחו בעיות בלתי אפשריות ביחס שלי אליה, ייתכן והיא תרים ידיים. אבל הקשר התחיל טוב. יפה. והאשה החמודה הנבונה תכיל אותי. היא מקצועית. היא תכיל גם את הנזקקות הנואשת שלי. ואנחנו שתינו נטפל בנזקקות הזו. זה יהיה נושא בטיפול. האשה המקצועית הזו היא אובייקטיבית, והיא גם מוטה מלכתחילה לחפש בי את הטוב. וגם לילדה הקטנה הנואשת והמוכה יהיה מקום בטיפול, היא תעלה, היא תשמיע את קולה, והיא תזכה להקשבה ולטיפול.
הייתי אומרת לילדה: בואי נביט קדימה בתקווה. יש יסוד לכך, בקשר הזה.

 

[אוראוראור1019]

יקירתי הפנתרית

תודה רבה רבה על הפרגון, אבל לא הבנתי.. את חושבת שמדובר במטפלת? ממש לא. מדובר בקשר אישי.

ושוב המון המון תודה על הפירגון והנדיבות, אבל זה רק חלק ממני. כן, חלק טוב, חלק של היום, אבל יש חלק אחר שלא מצליח להיטמע בתוך ה"אני של היום" נקרא לזה, ואז כשהוא קופץ, אז עם כל הידע והתובנות הוא מתפרץ ומשתלט.


האבסורד הוא שבמסגרת עבודתי אני ממש טובה בקשרים. בדרך כלל.
ומחוץ להם - בודדה, בונה קשרים ומתנפצים, בונה ומתנפצים.
הקול של הבוגרת קיים בהחלט, ועובדה שהוא עובד לא רע במסגרת העבודה שלי, אבל מחוץ לזה... קשה מאוד!

תודה שוב על המילים הטובות שמחממות את לבי.

 

[פנתרית סגולה]

אה, אז "מסגרת מקצועית" זו פשוט העבודה שלך? (או פגישה

בענין מקצועי אחר)?
מוזר איך אשה שהשיחה איתה היתה "נעימה שנונה ואינטליגנטית" בהמשך התגלתה כשמשעממת, "לא מודעת, לא עשירה בנפשה". ובנוסף לכך יש לה בעית התמכרות.....
&nbsp
מותר לשאול בת כמה את, אוראור?

 

[אוראוראור1019]

כן, התכוונתי במסגרת העבודה שלי

סליחה אם הטעיתי.

השיחה איתה הייתה נעימה שנונה ואינטליגנטית כי היא הייתה שיחה בת חמש דקות ... אבל כשנפגשנו אז רק אחרי שיחה של כחצי שעה, או שעה, שזה הזמן שלקח לה להיפתח טיפין טיפין, גיליתי שאין בה דבר שמעניין אותי, ואין בי דבר שמעניין אותה. כל תחומי העבודה שלי לא מעניינים אותה, היא לא אוהבת כלבים (שהם אהבת חיי), מתייחסת בזלזול לטבעונות שלי (שהיא מטעמי אידיאולוגיה), וכן, אני סבורה שאישה שמהרגע הראשון שואלת אותי אם אני שותה, ובשעתיים שאני יושבת איתה שואלת אותי שוב ושוב את אותה שאלה ובסוף הערב מספרת לי שהיא שותה הרבה ומחזיקה את עצמה לשים גבולות, ושממני היא הולכת לחברה כדי לשתות - כן, אני סבורה שיש לה בעיית התמכרות.

 

[אוראוראור1019]

ומה שקרה בפועל: הקלה ואכזבה כאחת.

אחרי חצי שעה או שעה דיבור שהתחיל מדליק - וככל שהיה מדליק כך גם החרדה שלי עלתה - התחלתי להשתעמם קשות. והבנתי שאין כאן מה. זאת אישה לא מודעת, לא עשירה בנפשה ולא מעניינת אותי, ובבת אחת אכזבה כי נשרו כל הפנטזיות ונבלעו באדמה, ומצד שני כזאת הקלה, כי כל הפחד נעלם כלא היה.
ונשארנו שתינו: היא מדברת, ואני משועממת.
ואז, בדרך הביתה, התברר לי גם (מה שחשדתי-הרגשתי בו) שיש לה בעיית התמכרות שהיא לא מודה בה.
וטוב לי עכשיו לבד.
ובודד לי עכשיו לבד.

ואני לא מבינה למה רצתי להיפגש איתה הערב אחרי שעבדתי ככ הרבה, ואני ככ עייפה. למה לא יכולתי להגיד "אדבר איתך מחר"?...
לא האמנתי שתהיה לי עוד הזדמנות.
אם כבר שמים עלי, ברור שאני צריכה לקפוץ ולתפוס, הזדמנות אחרת הרי כבר לא תבוא.
טוב, אז -
אולי כן תבוא?! בכל זאת תבוא?!

 

[תמר דגן 1]

מעגל רגשי מטלטל

שלום רב לך אוראוראור1019,

איזה מעגל קשה:
- פנטזיות, התלהבות ותקווה
- פחד חרדה ואימה
- שעמום ואכזבה
- הקלה
- העדר תקווה

בכתיבתך המודעת והרגישה, נראה שסיפקת גם את ההסבר, החוט השוזר את המעגל הקשה הזה: נזקקות נואשת.

את מודעת לכך שעברך הוא המעורר בך את הנזקקות, את החרדה מדחיה, ואת חוסר האמונה בסיכוי שלך להיות נאהבת, אך אינך יכולה לשלוט ברגשות העוצמתיים המגיעים מהעבר, ומתעוררים אוטומטית במצבים המסוימים.
אלה המצבים שהאינטליגנציה והמודעות כשלעצמן, אינה מועילות דין.

האם את נמצאת בתהליך טיפולי?

טיפול טוב יכול לשחרר את הרגשות הקשים מהזכרונות המרים, ולאפשר לך להגיב באופן יותר מותאם לסיטואציות בהווה.
אם תרגישי פחות נזקקות נואשת לקשר ולאהבה, תגיעי להיכרויות באופן יותר מווסת: ציפיה, תקווה, העמקת ההיכרות, בחינת הקשר וההתאמה...

ב-ה-צ-ל-ח-ה!!!

 

[אוראוראור1019]

תודה רבה תמר

שאת עונה גם בשבת. זה לא מובן מאליו.שוב תודה.

תודה על המילים המפרגנות.
וגם ששיקפת לי - נזקקות נואשת.
זה חשוב לי. משום מה זה איכשהו נבלע תמיד - צמד המילים האלה - בבליל השצף-קצף שלי, ואף אחת מהמטפלות שלי (כן, אני בטיפול המון שנים) משום מה לא שיקפה את המילים האלה באופן ככ ברור.
כן, זה הדבר. נכון, ואינני יכולה לשלוט ברגשות האלה כשמדובר במשהו שיש לו סיכוי לקשר רומנטי.
אני כבר יותר מסוגלת לשלוט על זה - בשנים האחרונות ממש.
בכמה קשרים שהם מעניקים הדדית, אם כי לא אינטניסיבים.
ויתכן שבשקשרים אינטנסיביים אני לא יכולה (אולי עדיין?...קשה לי לראות איך אוכל יום אחד, אבל מי יודע...) להחזיק בתוכי את הבור הנואש לאהבה והוא מתפרץ.

תודה רבה שוב

 

[מרתה אולוביץ]

הבור הנואש לאהבה

לפחות בעיני, כשיש את הבור הזה, לא משנה כמה הקשר אינטנסיבי, הוא מתפרץ כל הזמן, ומחפש את האהבה.
&nbsp

 

[אוראוראור1019]

נכון, אז מה לעשות?...

קודם כל נמאס לי כבר לרדת על עצמי שאני כזאת.
זאת אני: קבצנית-של-אהבה שמנסה לא לפעול על זה.
עצוב?
ככה זה.
מה לעשות.
מה לעשות.

 

[מרתה אולוביץ]

קבצנית של אהבה

<איך שאני אוהבת את הדימויים שלך>
גם אני כזאת.
לכן אני מעניקה מעצמי לאחרים כמה שיותר, והפידבקים שאני מקבלת ממלאים קצת את החור הזה.
זה אף פעם לא מספיק, אבל זה משהו.
&nbsp

 

[תמר דגן 1]

נזקקות נואשת

אכן, כל עוד קיים שם בור נואש לאהבה, הרגשות ימשיכו להתפרץ, כמו לבה גועשת, עם כל בדל סיכוי לזכות באהבה הנכספת.
קשה עד בלתי אפשרי להחזיק נזקקות נואשת שכזו.

כפי שאני מבינה טיפול, עיבוד חוויות החוסר התהומי והנזקקות הראשונית באהבת אם, תעזור לך לחפש אהבה בוגרת, לא נואשת. אהבת זוגית ולא אהבה הורית.

אהבה נזקקת מעוררת על פי רוב דחיה, עקב הפחד של הצד השני מהתלות והטוטליות.

 

[Reyna91]

נזקקות נואשת בטיפול

תמר, האם לדעתך יש מקום להביע נזקקות כזו בטיפול ורצון באהבה הורית? או שמא תפקיד המטפל להציב גבולות ולכסות את הבור הזה?

 

[אופירA]

להביע את הצורך מותר ואפשר וצריך.

רק המביע הבוגר צריך לדעת מראש, שהוא זקוק לאהבת הוריו, ואין הורים אחרים.
כך שאי אפשר למלא את החסר הזה בפנטזיות, בלשים חץ על הורה חלופי ולהכניסו למיטת הסדום של הרצון שלך.
עצוב, כואב, אבל מציאותי. ומציאותיות בתחום זה מקטינה את הסבל הרבה יותר מאשר ההתמכרות לפנטזיה עקב סירוב להבין את המציאות.

המטפל וודאי שתפקידו להציב גבולות לרעיון הזה, אבל מטופל בוגר צריך לשים את הגבולות הללו בעצמו ולטובתו, בעת ובעונה אחת. אין טעם להשאיר בידי המטפל את תפקיד הצבת הגבולות. לטפל בעצמך טוב זה להבין שעליך לקחת אחריות על המציאות שלך, גם באשר היא נכה וחסרה.

 

[Reyna91]

אופירה אני מוכרחה לומר שבדרך כלל אני מאוד נהנת מהתגובות שלך

וגם כתבתי לך על כך כמה פעמים, על איך את מצליחה להעביר מסרים כל כך חכמים ואמיתיים באופן שקל ללב לקבל את זה. אבל הפעם התגובה שלך הייתה באמת מאוד קשה, במיוחד כשכתבת על להכניס את הדמות ההורית החליפית למיטת סדום. התגובה שלך השאירה אותי די המומה וכואבת.

 

[אופירA]

התגובה שלי הכאיבה לך כי קראת אותה כמופנית אלייך?

זו בכלל לא היתה כוונתי.
בשרשור זה לא הבאת את הסיפור שלך (ואני לא מכירה אותו, למען האמת), אלא שאלת שאלה באופן כללי. וביטאת מקרה קיצון בו המטפל שם גבולות שמכסים את הבור, מה שהרגיש לי כיסוי של התעלמות מוחלטת מהבעיה (אולי טעיתי בהבנת ה"כיסוי").

אז גם התגובה שלי היתה באופן כללי, והתייחסה למקרי הקיצון של מטופלים חסרי מודעות (כנראה מרוב כאב) שבפירוש שואבים את המטפל לבור שלהם, ומעוניינים להשתמש בו כמילוי קבע של החסר הפרטי שלהם.
מיטת סדום זה ביטוי מושאל לרעיון שאתה מבקש להתאים את האדם לצרכיך במדויק וללא גמישות וללא התייחסות לצרכיו של האדם עצמו.

את לא מכירה את האנשים האלה? יש כמה וכמה מהם בפורומי התמיכה הנפשית.
אל מצבי הקיצון הללו התכוונתי. הם צריכים ללמוד ולהבין שאת הבור שלהם אי אפשר לכסות באמצעות תחליף אם מקורי, אלא רק באמצעות חומרי עזר - חווייה מתקנת בחלקה ומעשירה בחלקיה האחרים מצד המטפל, אולי גם "השתלת עור" של שימוש בכוחות חזקים של המטופל כדי להכיל את הבור ביתר קלות ולחיות איתו, ואולי גם איזו הגנה נוחה מהסוג שמקטין את הסבל (חובש את הבור), ואינו גובה מחיר יקר לטווח הארוך (אינו הופך להתמכרות מזיקה) - מין פשרת ביניים בין הגנה להתמודדות.

אם נפגעת ממשהו אחר לגמרי, אנא, תיידעי אותי כאן בדיון, כי אני באמת לא מכירה את הסיפור האישי שלך ובאמת התכוונתי להגדרה כללית בגלל השאלה הכללית שלך שהופנתה באופן נלווה לשרשור.

 

[Reyna91]

כן כמובן שהבנתי שהתגובה שלך הייתה כללית ולא אישית

זו גם לא הייתה ביקורת, בסך הכל רציתי לבטא את זה שהתגובה שלך הייתה די קשה, גם אם כללית ולא אישית כלפי אף אחד. כן אפשר להגיד שלקחתי אותה קשה ובאופן מעט אישי אבל לא בגללך אלא בגלל סיבות אישיות שלי. אם תרצי להבין למה את כמובן מוזמנת לקרוא את ההודעות הקודמות שלי בפורום לא שאת חייבת אבל הייתי שמחה אם היית עושה את זה כי אני יודעת כמה רגישה את וכמה את כותבת לעניין כשאת מכירה את האדם מאחורי הפורום. בכל אופן, סליחה אם התגובה שלי אלייך הייתה קצת מאשימה, זו לא הייתה הכוונה.

 

[תמר דגן 1]

מה המקום של תלות ונזקקות בטיפול?

שלום רב לך Reyna91

תודה על שאלתך בסוגיה מרכזית מאוד בטיפול.

במסגרת טיפול טוב, יש מקום להביע כל רגש אוטנטי שעולה, על מנת שיזכה לטיפול הולם, ובכלל זה גם נזקקות ורצון באהבה הורית.

תפקיד המטפל לקלוט את המסר, כמו את שאר המסרים שהמטופל מעביר לו באופן ישיר או עקיף, להכיל, לעבד, ולהחזיר למטופל מעובד ואפשרי לעיכול.

שיטות טיפול שונות, ומטפלים שונים, מייחסים רמת מרכזיות שונה לסוגית הקשר בין המטפל למטופל, ומטפלים בה בדרכים שונות. בגישות מסוימות זהו לב הטיפול. אחרות עושות בו שימוש רק כאשר עולה לפני השטח.

מטופלים שונים מביאים אל הקשר הטיפולי, דפוסים שונים, צרכים שונים, ורמת הזדקקות שונה.

הדבר החשוב ביותר בעיני הוא יכולת המטופל להביא את עצמו לטיפול באופן אוטנטי. אם הוא חש נזקקות, תלות, התאהבות, צורך באהבת אם, חרדת נטישה או פחד דחיה מצד המטפל, וכל רגש אחר - ואינו מעז להעלותו - הוא מפסיד את היכולת להרויח מהטיפול. כמו גם אם הוא חש כעס או אכזבה או עלבון כלפי המטפל. איפה עוד אתה יכול לבטא רגשות עמוקים, מביכים, ילדותיים, מפחידים, נזקקים, מבלי לפחד מלעג, דחיה, אי הבנה, בקורת, שיפוטיות, ועוד, כפי שאתה רגיל לקבל, או חושש לקבל? איפה עוד אתה יכול לזכות בקבלה, הבנה, אהדה, הכלה, שדומה מאוד לאהבה ללא תנאי של הורים? איפה עוד אתה יכול להיות בטוח שהערכת האדם שמולך כלפיך איננה נפגעת מדברים שהוא יודע על חולשותיך וכשליך?

ברור שתפקיד המטפל ליצור ולאפשר סביבה בטוחה שבה המטופל ירגיש בטוח דיו להעלות כל רגש אוטנטי שעולה, מבלי לחשוש, או עם מספיק אמון במטפל כדי להתגבר על החששות, המבוכה או הפחד משיפוטיות ודחיה, ובכל זאת להעלות את רגשותיו האוטנטיים.

ברור שתפקיד המטפל לא לנצל לרעה את הנזקקות והתלות הרגשית הנוצרות בטיפול, ולעשות בה שימוש לטובת המטופל, על מנת להצמיחו לשלב הבא בטיפול. העצמאות הרגשית.

מטופלים העסוקים בעת הטיפול בלשים גבולות ולשמור על עצמם שלא יפלו למקום של התלות והנזקקות, חוסמים את הסיכוי להתקדמות משמעותית של הטיפול, ותכופות נושרים מהטיפול בתחושת אכזבה, כעס, כאב ושיפוטיות על המטפל.

תלות ונזקקות הן חלק משמעותי, זמני, בטיפול. בוודאי כאשר הן מלכתחילה מקור הכאב בשלו אדם הגיע לטיפול. אם המטופל ישים להן מחסום, כיצד יטופלו? אם המטפל ישים להן גבול, כיצד יטופלו?

החשש מנפילה לתלות ברור ומובן. גם עקב חוויות אישיות קודמות בשלן אדם הגיע לטיפול, גם עקב אכזבות מטיפולים קודמים.

ובכל זאת - בלא אמון במטפל, איכות הטיפול וההתקדמות בטיפול תהינה מוגבלות, אם בכלל. והאכזבה החדשה לא תאחר לבוא. כרוניקה ידועה מראש.

 

[אופירA]

סיפור אישי שחשוב לי לשפוך

ברור שתפקיד המטפל ליצור ולאפשר סביבה בטוחה עבור המטופל. וברור שתפקידו לא לנצל לרעה את הנזקקות הנוצרת בטיפול. ונכון שמטופלים העסוקים בלשים גבולות ולשמור על עצמם בטיפול, חוסמים את הסיכוי וכו'.

אבל זה מזכיר לי אחד, תלוש ומדקלם, מפורום אחר, שקובע שתפקיד המשטרה וצה"ל ובתי המשפט להגן על ביטחון האזרחים ולהושיעם מעוולות. וחובה לתת אמון בהם.
רק שהמיישם עצה פילוסופית זו, נוכח שהמציאות בשטח שונה להפליא. הם לא מסוגלים למלא תפקידם, הכלים שלהם מוגבלים להחריד, ובכלל - חוזה הכללים בין האזרח לבין המשטרה ובתי המשפט כלל לא ידוע לו... היום אפילו צה"ל כבר לא יודע מתי לירות...

גם החוזה הטיפולי ביני לבין מעל ל-10 המטפלים שליוו את חיי לא מוכר לי. מעולם לא ראיתיו, ואינני יודעת מה כתוב בו, אולי בראשי פרקים כלליים מאוד (ש"האדם הסביר" אמור להבין). ונשאלת השאלה, למה אף אחד מהם לא הביא אותו לפני???
כמובן, זה רק הסיפור האישי שלי. יתכן שמלבדי כו-לם קיבלו חוזה וידעו מה כלליו.

אני מטופלת שבאה לטיפול אותנטית לגמרי. מדברת על כל רגש עמוק ועוצמתי, כולל כעס ואכזבה כלפי המטפל. ולא מעט מטפלים דיי הזדעזעו מרוחב ועומק האותנטיות שלי - גם כאלו שבהמשך התרגלו, וגם כאלו שהתרחקו כי הרגישו מאוימים מהעוצמה (איך בדיוק לתת בהם אמון במצב כזה?...), וגם כאלו ששילחו אותי בכעס אל חיי, עם כותרת של "את מטעה" (כלומר לא הצליחו להאמין לגודל מנעד רגשותי ובעיותי הנפשיות).

מטופל חייב לשים גבולות, כי עצם החוזה הטיפולי (הנעלם) מחייבו לשים גבולות. נכון שאם יעסוק בגבולות ללא הרף, הוא בבעיה. אבל אם ישים אותם כנדרש ויעסוק בריפוי ובטיפול - הוא עושה את חובתו. בכל דרך אחרת הוא יקבל חוויה מקלקלת - דחיה נוספת במקום תיקון חוויית הדחיה מהעבר.

אף מטפל לא ידע לקלוט נכונה את הדפוסים והצרכים שלי. שיטות טיפול שונות הוגשו לי כמיטת סדום, בלי לשים לב מה בעצם קורה לי...
אחד, פסיכואנליסט יקר שם ותהילה, טיפל בי 3.5 שנים. אחרי שנתיים הודיע לי בחיוך רחב שהתאהבתי בו (כי זה לב הטיפול של הגישה). לא הבנתי למה הוא שמח, ואיך הגיע למסקנה המשונה. נכון שאני מתאהבת עזות בבעלי סמכות וכד'. אבל בו לא התאהבתי, כי לא היתה לי סיבה. לא חשתי כלפיו הערכה, כי לא ראיתי שהטיפול עוזר לי. ואני לא מתאהבת בחנונים, וצדדים באישיותו ובדמותו בכלל לא היו לטעמי.
התבוננתי בשיא הכנות מה מרגיש לי בחביון ליבי הכמוס, ונאדא. אז התבלבלתי ולא ידעתי מה להרגיש. אולי הוא יודע מה הוא אומר ואני צריכה להתאהב בו?
הדילמה נפתרה מהר בהתקף פסיכוטי חריף עם חודש וחצי אשפוז.
חזרתי לטיפול באמון מלא, ואחרי שנה ורבע שוב התקף פסיכוטי חריף וממושך ו-4 חודשי אשפוז. כשחזרתי משם לטיפול, כבר הרבה אינטואיציות צעקו שהמטפל לא מתאים לי, והוא לא מכיר בכך. ויום אחד הוא טען ששיטתו הטיפולית נוגדת את האמונה היהודית, ועלי לבחור בינו לבינם (ממש לא היתה לי דילמה במה לבחור).
ההתקפים הפסיכוטיים לא היו בהכרח בגלל הטיפול. היו טריגרים אחרים. אבל מטפל טוב לא אמור להבחין באיתותי אזהרה? זה לא נחת ברגע פתאום, היו סימנים מקדימים.

אז נפלא שיש משטרה ויש למטפל תפקיד ברור לאפשר סביבה בטוחה למטופל, ולטפל בדפוסים ובצרכים שהמטופל מביא אל הקשר הטיפולי.
אבל כשזה המחיר לאמון המלא ברובם הגדול של המטפלים שלי - הכלל היחיד הברור הוא "אם אין אני לי מי לי"!!!
אכן, אמון במטפל הוא גורם מכריע לחלוטין בטיפול. אם המטופל ישים מחסום, כיצד יטופלו בעיותיו? ואם המטפל יגלה בדיעבד שהוא לא ניצב איתן מול מטח האמון שניתן בו, איך יהיה הטיפול? גרוע מאוד, וכרוניקה ידועה מראש.

אך אישיות רבת פנים וקשה להיכול (עיכול+הכלה) צריכה לבחור איזה מחיר עדיף לשלם - התקפים פסיכוטיים חוזרים עד שהמוח יהפוך לצלם שביב יכולותיו הקוגנטיביות, או טיפול מוגבל, ממושך, חסר, ללא עקירת שורש הבעיה, כיוון שיש בחינה תמידית את יכולתו של המטפל לא לסכן את המטופל.
אני בטוחה שבסיפור האישי שלי עשיתי היטב את הבחירה העצובה פחות.
לא מאשימה, לא כועסת, רק לא יתכן לסמוך! אין על מה! יופי שיש כללים ידועים בספרי המקצוע המאוד מקצועיים. ומקסים שבכביש צריך לציית לכללי התנועה, ולחצות במעבר חציה. אבל אם רוב הנפגעים בתאונות דרכים הם הולכי רגל שחצו במעברי החציה, אז חפץ חיים צריך לחשב מסלול מחדש.

 

[פנתרית סגולה]

והשאלה היא, כפי שנראה לי, איך להביא על סיפוקו את הצורך באהבה הורית בלתי תלויה בדבר, ז"א את הקבלה של האדם ללא כל תנאי, כדי להביא, דומתני, להתבגרות מזורזת, ולהכשיר לאהבה זוגית.