מוכת אימה - מהטוב

[תמר דגן 1]

אהבה הורית בלתי תלויה בדבר, בטיפול

פנתרית,
בשאלתך נתת את התשובה: טיפול טוב צריך לתת למטופל קבלה והכלה בלתי תלויות בדבר, ללא כל תנאי, כדי להביא להתבגרות מזורזת, ולהכשיר לאהבה בוגרת.
זה לא תהליך קל ולא קצר, אבל אפשרי.

(טוב, יש כמה תנאים בחוזה הטיפולי, ולפעמים צריך גם לשים גבולות, אבל אי עמידה בהם אינה אמורה לפגוע בקבלה ובהערכה של המטפל אל המטופל. כפי שאהבתו והערכתו של הורה מייטיב אינה נפגעת כאשר הילד מתנהג שלא על פי ציפיותיו).

 

[פנתרית סגולה]

תמר, לדעתך טיפול אצל אדם מקצועי יכול לבוא במקום

קשר בחיים עצמם, עם הדינמיקה המציאותית שלו? בסופו של דבר ה"התאהבות" של המטופלת במטפלת תבוא על פכחונה, המטופלת תבין שהיה זה קשר מקצועי מצד המטפלת.
לדעתי האינטנסיביות של קשר מציאותי רבה הרבה יותר מכל מה שיש בקשר מקצועי-טיפולי, וקשר טיפולי שמביא להתבגרות רגשית לדעתי חייב להמשך לפחות שנה ואפילו יותר, כדי לטפל בכל הפנים של הרגשיות של האדם המטופל.
אם תעירי כאן שקשר מציאותי הוא בד"כ לא "חכם ומכיל" כמו קשר מקצועי, ויהיו הרבה אכזבות עד שהאדם יצבור לו נסיון חיים מספיק כדי להבין מה קורה לו ומי הוא באמת, לעומק, לרוחב, אני אסכים איתך בהחלט. מאידך אני רוצה שוב לציין שקשר מקצועי בעצם מוליך שולל את מי שמחפשים אהבה. (בכלל, עבור אהבה לא משלמים, נכון? אז בעצם הפסיכולוגית עושה נכון מאד כשהיא שומרת על המקצועיות ).

 

[תמר דגן 1]

קשר טיפולי מייטיב לעומת קשר מייטיב בחיים

אין תחליף לאהבת הורה אמיתית ובריאה!
אין תחליף לאהבת בן/ בת זוג אמיתית ובריאה!

בדרך כלל אדם לא בא לטיפול כדי למצוא אהבה.
הוא בא כדי לקבל אוזן קשבת, מבינה, מכילה ולא שיפוטית, או כדי להבין טוב יותר את הדינמיקות או התסבוכות שבחייו, או להיפטר מסימפטומים וכאבים נפשיים, להתגבר על מכשולים, להתמודד עם אתגרים, לקדם אינטרסים.

תוך כדי הטיפול, עקב הדינמיקה הייחודית, עולים לעיתים רגשות עוצמתיים מאוד, לעיתים התאהבות, לעיתים אחרים, על פי רוב כהשלכה של רגשות כלפי דמויות משמעותיות בעבר, או בשל חוסר בקשר מייטיב דיו עם הדמויות ההוריות, ונזקקות לקשר מייטיב שכזה.

עבור מטופלים מסוימים, אהבת המטפל עשויה לשמש תחליף זמני, לאהבה הורית או אהבת בן/בת זוג. וכמו כל תחליף... יש בו הרבה חסרונות ואינו דומה למקור. רק באופן זמני ופונקציונלי, משרת את התהליך הטיפולי.

בוודאי שהמטפל אמור לשמור על הכובע המקצועי, ולא להגיב לאהבת המטופל/ת כפי שהיה מגיב לאהבת אדם מחוץ לקליניקה, אלא רק בדרך המשרתת את המטופל/ת.

 

[מישהי163]

למה אתם חושבים שאהבה הורית היא אהבה שלא תלויה בדבר?

לצערי, בחיים שלי לא התנסיתי בחוויה כזו.
לדעתי, חלק גדול מההורים (ורובם לא מעזים להודות בכך) אוהבים את הילדים שלהם רק אם הם מוצלחים, מצליחים בחיים ותואמים לציפיות. וגם - אם הם דומים באופי להורים, מוצאים שפה משותפת.
אני ראיתי הורים שמפלים בין ילדיהם בלי בושה, ואחר כך בין הנכדים. כשאתם שואפים לאהבה הורית ללא תנאי, אתם שואפים למשהו שלפעמים לא קיים.

 

[אופירA]

ולכן רבים כל כך "מקרי" הנפש למיניהם באנושות.

אהבה הורית נורמלית היא אהבה שלא תלויה בדבר.
זו אמת ועובדה, לכן כולם חושבים כך.

גם אני לא התנסיתי בחוויה זו על בשרי, ורק בגיל מבוגר היטב ראיתי לעיתים את החוויה הזו אצל מכרים, איך זה נראה אהבה הורית בלי תנאי.
במשפחות חברי הילדות שלי היו המון שנאה, ביקורת, הערות, אלימות ותנאים קשים לאהבה. כמו בבית שלי. רק לא נשכח שחברי הילדות שלי היו מעטים ובעייתיים, כי גם מצבי החברתי והתנהגותי היו בעייתיים.

אז למרות הרוב העצוב, אהבה הורית תקינה היא אכן ללא תלות בהתנהגות, באופי הילד, בקווי אישיותו שלא עברו אליו בירושה ממני, בבעיות שלו ובכיוון שהוא פונה אליו בחיים.
אהבה הורית תקינה אינה מכניסה את הילד בכוח למיטת הסדום של שאיפות ההורים, ומקצצת בו ללא רחם. היא מלווה אותו בחיבה, גם אם בקושי ובכאב לפעמים, לחנות המיטות בו תיבחר לו המיטה המתאימה למידותיו הוא.

 

[תמר דגן 1]

אהבה הורית מייטיבה אינה תלויה בדבר

אלא שלא כל ההורים יודעים ו/או מסוגלים לספק אהבה הורית מייטיבה.
ילד זקוק לאהבה שאינה תלויה בדבר כדי להתפתח באופן בריא.
זו איננה אשליה, זה צורך.
כשצורך זה איננו ממומש, מתפתחים קשיים נפשיים.

פסיכולוג יכול לספק הורות מייטיבה, מעבר למקצועיות ונסיון, כיוון שבשעה הטיפולית הוא כל כולו עבור המטופל. בלי כביסה, בלי טלפונים, בלי צורך להכין אוכל או לנקות, בלי ילדים נוספים שמתחרים על תשומת הלב שלו, בלי צורך לחנך...
המטופל זוכה לתשומת לב מלאה, הקשבה מלאה ובלעדיות בשעה הטיפולית שלו.
במידה מסוימת זו אשליה, כי זה רק בשעה הטיפולית שלו, וזה בתשלום, ולא 24/7 כמו שאמור להיות הורה אידיאלי (רגשית, לא בפועל), ובחינם, ובשעות אחרות יש לו מטופלים אחרים, וחיים פרטיים.
אולם לעיתים זו הפעם הראשונה בחייו שאדם זוכה לשעה כזו, שהיא כל כולה שלו, להקשבה כזו, להבנה כזו, ויש לזה ערך שיקומי משמעותי ביותר.

וכן, ברור שיש מטפלים שעונים לטלפון בשעה הטיפולית, ויש מטפלים ששוכחים את השעה הטיפולית, ואפילו את שם המטופל, ועוד ועוד כשלים, בין אם בשל חוסר מקצועיות או בשל טעות אנוש.

ההתיחסות כאן היא לסוגית הנזקקות הנואשת באהבה, בחיים ובטיפול.
שאלת האמינות או המקצועיות של מטפלים היא סוגיה אחרת.

 

[מישהי163]

אהבה הורית זה גם לראות שאת קיימת

להכיר את החיים שלך, את התחביבים והחברים, (בלי לדחוף את האף). לשמוח כשקורה אירוע משמח בחיי ילדך. להתעצב כשהוא עצוב, ולא להמשיך בענייניך כאילו כלום.
סליחה שאני נוברת בעבר ומקטרת, אבל אני זוכרת היטב את הבדידות שלי בשנות התיכון (ולא רק). איך ישבתי לבד בבית בימי שישי. אחותי הייתה בחדר עם החבר'ה שלה, וההורים שלי יצאו לחברים שלהם. כף במשך חודשים, ואף אחד לא שאל, לא שם לב ולא חשב שאולי צריך לעזור אם בחורה בת 16-17-18 כל-כך בודדה.

 

[מישהי163]

תיקון: כך

 

[אופירA]

אני מכירה את המקום הזה מקרוב מאוד

וגם את הקיצון ההפוך.
הייתי ילדה מופנמת ודחויה חברתית, אבל עם חברה אחת או שתיים מדי פעם. הוריי קבעו שאני לא חברותית והציקו לי על כך, והדימוי העצמי הנמוך שלי רק הוריד את רמת וכמות הקשרים החברתיים בהמשך.
אמא מאוד התעניינה בחיי ובחברותיי, על מנת באופן שיטתי ליצור איתן קשר בלי ידיעתי ולהתערב ביחסים בינינו. דרך קבע פרסה באזניהן את דעותיה השליליות עלי, כדי שינזפו בי על התנהגותי.
מובן שאיבדתי כל שביב אמון בה, ודאגתי בקביעות לעזור לעצמי להסתלק מהבית - בייביסיטר בסיטונות, חוג לריקודי עם, להקת מחול, בילויים לבד בחוף הים, קניות בגדים בשוק הכרמל, אנורקסיה והליכות ממושכות, חבר ראשון, חתונה בגיל 19.

עם כשל הורי ממושך כל כך, לא ציפיתי שמישהו יחשוב שצריך לעזור לבת שסובלת כל כך. את העזרה ביקשתי ביוזמתי, וכיוון שהם ידעו רק להגיב בצרחות זעם ולהכחיש את כאבי, חיפשתי איך לעזור לעצמי, כמו שורד מחנה השמדה שעם כל כמה שהוא נואש וחסר כוח, הוא מבין שמהנהלת המחנה לא תבוא הישועה...

 

[תמר דגן 1]

כשל הורי, כשל אמפתי בטיפול

אופירה יקרה,

את מייטיבה כרגיל לתאר את הכאב האוטנטי, הזועק, הנואש, אבל אם הבנתי אותך נכון, גם את הכוח המתחשל מתוך חוסר האונים והאין ברירה.

נדמה לי שיש מקרים בהם נכונה הקלישאה: מה שלא הורג - מחשל.
אמנם שכחו לציין שלעיתים הדבר מותיר את האדם פצוע או מצולק, אבל בכל זאת מחושל.
נראה שבמקרה שלך, עם כל הכאב, והמצוקה, ואפילו המחלה - הכשל ההורי המתמשך חישל אותך.
האמנם?

כשלים הוריים קורים כל הזמן, גם להורים טובים ומייטיבים. על רקע של קשר טוב ובטוח, כשלים ניתנים לתיקון, ועל פי רוב אפילו מחזקים ומעמיקים את הקשר.

כך גם כשלים אמפתיים בטיפול.
על רקע קשר של אמון ובטחון במטפל, כשלים אמפתיים על רקע חולשת אנוש (כמו מענה מזדמן לטלפון, שכחת מפגש, או אף טעות בשם), או טעות מקצועית (כמו פרשנות שגויה) - מספקים חומרים להעמקת העבודה הטיפולית, ולהעמקת הקשר.

כאשר הכשל ההורי מתמשך, ובפרט כאשר מתרחש מוקדם מאוד בחיי התינוק, בטרם התגבש האמון הבסיסי, כמו גם כשל אמפתי מתמשך של מטפל, או כזה המתרחש בטרם התמסדו האמון והבטחון, עלול להגרם נזק נפשי ממשי.

 

[מישהי163]

אוי אופירה, מצטערת לקרוא שסבלת כך. שולחת חיבוק.