Serpent Axis
New member
מוח במצור
אמדיאה הניחה שתי אצבעות דקות על הריקות שלה והחלה לעסות את ראשה הקודח. היא הרגישה כאילו היא בוערת, למרות שלשאר הגוף שלה לא היה חם בכלל. העיניים שלה נפקחו מול בובת הבד ספוגת הדם שעוד נחה על מיטת חדרה בלשכת הסחר של פנלטהורן העיר. היא התיישבה על המיטה הנוחה והפשילה מעליה את מעיל הפרווה שטין סיפק לה. היא לקחה את הבובה בידיה הצחורות והביטה בה בעודה לוחשת תפילה בלשון המולדת שלה. עיני הירקן המלוכסנות שלה תרות אחר כל סימן מהאל שלו סגדה מאז שהקרין התחיל את המבחנים שלו. היא הניחה את הבובה ושלפה את המגילה שקיבלה לאחרונה. היא הביטה בה לרגע והחזירה אותה למקומה. כעס בנה את עצמו בתוכה. כעס שיותר לא יגיע לפני השטח. פניה של אמדיאה היו כעת מסיכה של אדישות. לא היה שם להבעה הריקנית שעל פניה. אפילו כשהיא הביטה בעצמה בראי שבחדרה, היא זיהתה את המבט שעל פניה. היא ראתה אותו על פניו המצולקים של אביה. איש מחבריה למסע לא הבין אותה. הם הופתעו והזדעזעו ממנהגי המולדת שלה פעם אחר פעם. המבט המעורער של ארין נשאר חרוט בזכרונה כשהשמש השוקעת הטילה צללים ארוכים בחדרה של אמדיאה וצבעה את העולם באור אדמדם. האור העניק לעיני הירקן של אמדיאה גון מטריד, במיוחד עם מבטה הנוכחי. היא עמדה מול חלון חדרה בעודה אוחזת בבובה ביד אחת ובשנייה בפגיון. פגיון גדול, כסוף ומעוקל עם עיטורים בשפת המולדת. דמעה בודדת זלגה מעיניה, מורחת את האיפור שצבע את פניה והעניק כוח נוסף למסיכה שעמדה כמסך ברזל לרגשותיה ומחשבותיה. הדמעה השחורה זלגה לאיטה על לחיה של אמדיאה, מותירה שביל דק ושחור על פניה. תמונות מארץ מולדתה כיסו את עיני רוחה, שדות ירוקים, הטירה הגדולה, נשפים עטורי שמחה ועונג, צעידות הצבא ברחובות, אביה בשריון הישן שלו יושב על הכס. ההרים במרחק והסוסים בפרא. הכל נמחק כשמשב רוח חזק ומקפיא החזיר את עיניה של אמדיאה להתבונן ברחובות המושלגים של פנלטהורן, הגון האדמדם הפך לאט ליותר ויותר שחור. בעיני רוחה, הבובה הפכה לפיורגו כשהוא עומד מול הפסל שפעם היה הקרין במערה האבודה. בתנועה חיננית אחת הפגיון פילח את הבובה, במקום הלב של פיורגו. היא המשיכה להתבונן בעולם בחוץ באדישות בזמן שהיא הניחה את הבובה על השידה שמתחת לחלון, בין הפרחים. בקרוב, אמדיאה תצטרך לעשות משהו כדי לגרום למשלחת לבנייתו מחדש של מחנה-רחק להצליח לקום ולשרוד. היא תצטרך לשנות את התדמית שלה כדי ללכת בין אלו שילכו אחריה למקום ההוא, היא תצטרך לדבר איתם ולשכנע אותם להצטרף, היא תצטרך לשתף פעולה עם שאר האצילים... אם הם אצילים בכלל... היא תצטרך למצוא דרך לגרום להכל לעבוד. היא תצטרך לסמוך על השאר. עיניה נעצמות ודמותה של ארין עלתה בדמיונה. היא הצמידה אותה לקיר ואיימה עליה שאם היא תטיל עוד כישוף אחד עליה מבלי שתסכים לכך, היא תהרוג את אמדיאה. אישה מוזרה. היא החזירה את הפגיון למקומו וסגרה את החלון, מכסה אותו בוילונות חדרה.
אמדיאה הניחה שתי אצבעות דקות על הריקות שלה והחלה לעסות את ראשה הקודח. היא הרגישה כאילו היא בוערת, למרות שלשאר הגוף שלה לא היה חם בכלל. העיניים שלה נפקחו מול בובת הבד ספוגת הדם שעוד נחה על מיטת חדרה בלשכת הסחר של פנלטהורן העיר. היא התיישבה על המיטה הנוחה והפשילה מעליה את מעיל הפרווה שטין סיפק לה. היא לקחה את הבובה בידיה הצחורות והביטה בה בעודה לוחשת תפילה בלשון המולדת שלה. עיני הירקן המלוכסנות שלה תרות אחר כל סימן מהאל שלו סגדה מאז שהקרין התחיל את המבחנים שלו. היא הניחה את הבובה ושלפה את המגילה שקיבלה לאחרונה. היא הביטה בה לרגע והחזירה אותה למקומה. כעס בנה את עצמו בתוכה. כעס שיותר לא יגיע לפני השטח. פניה של אמדיאה היו כעת מסיכה של אדישות. לא היה שם להבעה הריקנית שעל פניה. אפילו כשהיא הביטה בעצמה בראי שבחדרה, היא זיהתה את המבט שעל פניה. היא ראתה אותו על פניו המצולקים של אביה. איש מחבריה למסע לא הבין אותה. הם הופתעו והזדעזעו ממנהגי המולדת שלה פעם אחר פעם. המבט המעורער של ארין נשאר חרוט בזכרונה כשהשמש השוקעת הטילה צללים ארוכים בחדרה של אמדיאה וצבעה את העולם באור אדמדם. האור העניק לעיני הירקן של אמדיאה גון מטריד, במיוחד עם מבטה הנוכחי. היא עמדה מול חלון חדרה בעודה אוחזת בבובה ביד אחת ובשנייה בפגיון. פגיון גדול, כסוף ומעוקל עם עיטורים בשפת המולדת. דמעה בודדת זלגה מעיניה, מורחת את האיפור שצבע את פניה והעניק כוח נוסף למסיכה שעמדה כמסך ברזל לרגשותיה ומחשבותיה. הדמעה השחורה זלגה לאיטה על לחיה של אמדיאה, מותירה שביל דק ושחור על פניה. תמונות מארץ מולדתה כיסו את עיני רוחה, שדות ירוקים, הטירה הגדולה, נשפים עטורי שמחה ועונג, צעידות הצבא ברחובות, אביה בשריון הישן שלו יושב על הכס. ההרים במרחק והסוסים בפרא. הכל נמחק כשמשב רוח חזק ומקפיא החזיר את עיניה של אמדיאה להתבונן ברחובות המושלגים של פנלטהורן, הגון האדמדם הפך לאט ליותר ויותר שחור. בעיני רוחה, הבובה הפכה לפיורגו כשהוא עומד מול הפסל שפעם היה הקרין במערה האבודה. בתנועה חיננית אחת הפגיון פילח את הבובה, במקום הלב של פיורגו. היא המשיכה להתבונן בעולם בחוץ באדישות בזמן שהיא הניחה את הבובה על השידה שמתחת לחלון, בין הפרחים. בקרוב, אמדיאה תצטרך לעשות משהו כדי לגרום למשלחת לבנייתו מחדש של מחנה-רחק להצליח לקום ולשרוד. היא תצטרך לשנות את התדמית שלה כדי ללכת בין אלו שילכו אחריה למקום ההוא, היא תצטרך לדבר איתם ולשכנע אותם להצטרף, היא תצטרך לשתף פעולה עם שאר האצילים... אם הם אצילים בכלל... היא תצטרך למצוא דרך לגרום להכל לעבוד. היא תצטרך לסמוך על השאר. עיניה נעצמות ודמותה של ארין עלתה בדמיונה. היא הצמידה אותה לקיר ואיימה עליה שאם היא תטיל עוד כישוף אחד עליה מבלי שתסכים לכך, היא תהרוג את אמדיאה. אישה מוזרה. היא החזירה את הפגיון למקומו וסגרה את החלון, מכסה אותו בוילונות חדרה.