RossieL
Active member
מוחי
אי אפשר להישאר אדיש, בלתי אפשרי
******
מוחי, או בשמו המלא מוחמד, הוא ילד מעזה שמתגורר מאז היה תינוק בבית החולים תל השומר. הוא הובהל לשם משום שסבל מתסמונת כשל חיסוני נדירה שכמעט הביאה למותו. הטיפול הציל את חייו אבל רשלנות רפואית כלשהי, שהסרט לא מפרט לגביה, גרמה לכך שהרופאים נאלצו לכרות את רגליו עד הברך, ואת ידיו עד המרפק. בגלל שמצבו הרפואי לא יציב, הוא חייב להתגורר בקרבת בית חולים שיכול להעניק לו טיפול רפואי מתקדם, כלומר – לא בעזה.
הוריו מנועי כניסה לישראל, והאדם היחיד שיכול היה לשהות עמו בתחומי ישראל הוא סבו, אבו נעים. אבו נעים בעצם נותק ממשפחתו ומחייו, וכבר שבע שנים חי יחד עם מוחי בתוך בית החולים. את אמו מוחי רואה פעם בשנתיים בערך, כאשר היא מקבלת אישור לביקור קצר ועושה את כל הדרך מעזה, דרך מחסומי החמאס, הפת"ח וצה"ל, עד לתל השומר, ליממה אחת בלבד, ואז נעלמת שוב. ואם הסיפור הדרמטי הזה לא מספיק, הרי ששתי הדמויות המרכזיות בסרט – מוחי שכבר לומד בכיתה א', והסבא אבו נעים שדומה לסנטה קלאוס – קורנים מהומור, אינטליגנציה ואהבת אדם. בקיצור, לא נותרה באולם עין יבשה.
הסרט ממחיש היטב את הפער בין האישיות המופלאה של מוחי, אבו נעים והאנשים שסובבים אותם – סבתו של מוחי, אמו, פעיל השלום בומה ענבר שמלווה את המשפחה מתחילת דרכם בישראל והמתנדבות בבית החולים – לבין הסיטואציה הבלתי אפשרית אליה הכניסה אותם הביורוקרטיה המלחמתית. מוחי אינו יכול לשוב לעזה, כי אז הוא עלול למות ממחסור בטיפול מתאים. אמו לא יכולה לחיות עימו בישראל כי יש לה ילדים נוספים לטפל בהם שם וגם כי אין לה את האישורים המתאימים. הסב מקדיש את חייו ומוותר על כל עולמו, כדי להיות לצידו של מוחי, וגם זה שביר – אין לו אישור שהייה קבוע בישראל והוא עלול להיות מגורש חזרה בכל רגע.
הרופאים בעזה ובישראל מסכימים שמערכת הבריאות העזתית אינה מאפשרת טיפול הולם במחלתו וחזרתו של מוחי אל אמו תהווה גזר דין מוות עבורו.
מוחי גדל כשהוא לכוד בין שני בתים ושני עמים, ומטופל בבית החולים על ידי יהודים וערבים המתעלים מעל הזהות, הדת והסכסוך המחלק את עולמו.
בימוי: רינה קסטלנובו-הולנדר, תמיר אלתרמן
הפקה: הילה מדליה
חברת הפקה: מדליה הפקות, מפיק שותף: יורגן קלייניג
עריכה: ז'ואל אלקסיס
צילום: אבנר שחף, תמיר אלתרמן, עודד קירמה, רינה קסטלנובו-הולנדר
פסקול: קאי טבל
מוזיקה: רן בגנו
אי אפשר להישאר אדיש, בלתי אפשרי
******
מוחי, או בשמו המלא מוחמד, הוא ילד מעזה שמתגורר מאז היה תינוק בבית החולים תל השומר. הוא הובהל לשם משום שסבל מתסמונת כשל חיסוני נדירה שכמעט הביאה למותו. הטיפול הציל את חייו אבל רשלנות רפואית כלשהי, שהסרט לא מפרט לגביה, גרמה לכך שהרופאים נאלצו לכרות את רגליו עד הברך, ואת ידיו עד המרפק. בגלל שמצבו הרפואי לא יציב, הוא חייב להתגורר בקרבת בית חולים שיכול להעניק לו טיפול רפואי מתקדם, כלומר – לא בעזה.
הוריו מנועי כניסה לישראל, והאדם היחיד שיכול היה לשהות עמו בתחומי ישראל הוא סבו, אבו נעים. אבו נעים בעצם נותק ממשפחתו ומחייו, וכבר שבע שנים חי יחד עם מוחי בתוך בית החולים. את אמו מוחי רואה פעם בשנתיים בערך, כאשר היא מקבלת אישור לביקור קצר ועושה את כל הדרך מעזה, דרך מחסומי החמאס, הפת"ח וצה"ל, עד לתל השומר, ליממה אחת בלבד, ואז נעלמת שוב. ואם הסיפור הדרמטי הזה לא מספיק, הרי ששתי הדמויות המרכזיות בסרט – מוחי שכבר לומד בכיתה א', והסבא אבו נעים שדומה לסנטה קלאוס – קורנים מהומור, אינטליגנציה ואהבת אדם. בקיצור, לא נותרה באולם עין יבשה.
הסרט ממחיש היטב את הפער בין האישיות המופלאה של מוחי, אבו נעים והאנשים שסובבים אותם – סבתו של מוחי, אמו, פעיל השלום בומה ענבר שמלווה את המשפחה מתחילת דרכם בישראל והמתנדבות בבית החולים – לבין הסיטואציה הבלתי אפשרית אליה הכניסה אותם הביורוקרטיה המלחמתית. מוחי אינו יכול לשוב לעזה, כי אז הוא עלול למות ממחסור בטיפול מתאים. אמו לא יכולה לחיות עימו בישראל כי יש לה ילדים נוספים לטפל בהם שם וגם כי אין לה את האישורים המתאימים. הסב מקדיש את חייו ומוותר על כל עולמו, כדי להיות לצידו של מוחי, וגם זה שביר – אין לו אישור שהייה קבוע בישראל והוא עלול להיות מגורש חזרה בכל רגע.
הרופאים בעזה ובישראל מסכימים שמערכת הבריאות העזתית אינה מאפשרת טיפול הולם במחלתו וחזרתו של מוחי אל אמו תהווה גזר דין מוות עבורו.
מוחי גדל כשהוא לכוד בין שני בתים ושני עמים, ומטופל בבית החולים על ידי יהודים וערבים המתעלים מעל הזהות, הדת והסכסוך המחלק את עולמו.
בימוי: רינה קסטלנובו-הולנדר, תמיר אלתרמן
הפקה: הילה מדליה
חברת הפקה: מדליה הפקות, מפיק שותף: יורגן קלייניג
עריכה: ז'ואל אלקסיס
צילום: אבנר שחף, תמיר אלתרמן, עודד קירמה, רינה קסטלנובו-הולנדר
פסקול: קאי טבל
מוזיקה: רן בגנו