מוזר לחשוב

[sanest]

מוזר לחשוב

אנשים נורמאלית. איך הם מודדים את ההצלחה שלהם בחיים? לפי מה הם מחליטים אם החיים שלהם טובים או לא?
זאת אומרת.. אני לפחות, לצערי הרב.. מודדת את המזל שלי בחיים לפי הרזון שלי, אם אני יהיה רזה החיים שלי טובים, אם לא החיים גרועים.
נורא קשה לי לחשוב על משהו אחר. זתומרת אנשים מבלים ולומדים והכל.. אבל איך הם קובעים אם יש להם מזל בחיים או אם החיים שלהם טובים?
זה נשמע נורא חומרי, כאילו מה אני מודדת את עצמי רק לפי מראה חיצוני?
אבל אני בטוחה שאני לא צריכה להסביר לכם את זה..

אני רואה סרטים, מישהי מתלוננת על חיים גרועים.. ואני כאילו- את רזה. למי אכפת מהשאר?
או אנשים אחרים שנראים מאושרים בלי להתייחס לאיך שהם נראים.

אז מישהו אולי יודע? איך אנשים מגדירים חיים טובים?
כסף? מעמד?
כי אני מרגישה שאין לי שום דבר חוץ מההפרעה בחיים שלי.

 

[פרח נובל2]

צבינה כ"כ כ"כ

אין י מה לענות לך

כ"כ מבינה את ההרגשות שלך, מתמודדת איתם גם...

 

[פרח נובל2]

*מבינה*

 

[hory0]

כל כך מזדהה..

אני מאוד מבינה את ההרגשה שאת מדברת עליה, את התמיהה כשחושבים על אחרים, ואת ההרגשה שבי אין שום דבר מלבד ההפרעה. ושואלת את עצמי את אותן השאלות..

אני רוצה להציע לך ניסיון קטן ואם לא מתאים לך פשוט תתעלמי, תנסי לקחת מישהו שהוא לא רחוק ממך ואת מכירה אותו, שכמובן לא סובל מהפרעה, מה ממלא את העולם שלו?מה עושה לו נעים וטוב בחיים?
אני יכולה להגיד לך שלי הניסוי הזה שעשיתי עם הדיאטנית עורר מחשבות שונות..ניסית לחשוב על אחי שאני מאוד אוהבת, וניסיתי לחשוב מה ממלא את העולם שלו וגיליתי שיש שם בחוץ כל כך הרבה דברים שיכולים לעשות לנו טוב ונעים, לגרום לנו להרגיש מוצלחים, משפחה, הצלחה מקצועית, תחביבים, ועוד.

וכעת תנסי לעשות שלב שני, האם את מוכנה לנסות לתת לכל הדברים שממלאים אחרים גם קצת מקום בתוכך?

אני יודעת ומכירה אישית כמה ההפרעה תופסת את כל הרבדים בחיים שלנו עד שנדמה שאין שם עוד כלום. ויודעת שלא ניתן לצוות על עצמנו פשוט להפסיק להתעסק בכך. ואני שואלת, אולי אם נתחיל להתעסק בעוד דברים, גם אם בהתחלה באופן טכני, נוכל להתעסק פחות בהפרעה? אולי תנסי לעשות רשימה לעצמך איזה דברים יכולים לגרום לך להרגיש קצת טוב? איזה דברים אהבת או אוהבת עדיין לעשות? ולהעיז לנסות לתת להם קצת מקום בחייך..ואולי בהמשך זה כבר לא יהיה טכני, אלא יאפשר לך לחוות הנאה, סיפוק, הצלחה מדברים שאינם קשורים להפרעה, וגם אם לא, אפילו הפוגה קצרה מהטורדנות של המחשבות זה המון.

מה דעתך?

 

[sanest]

אני ינסה..

למרות שלפעמים אני מסתכלת דווקא על אנשים אחרים ובאמת מנסה לראות איזה דברים ממלאים אותם, מה גורם להם להעריך את עצמם.. ופשוט לא מוצאת.

 

[hory0]

כל הכבוד!!

אני מאוד מבינה את הקושי למצוא..זה באמת דורש להתנתק קצת מהראייה הרגילה שלנו, להתנתק ממה שמניע אותנו, ולנסות לבחון בעין אובייקטיבית.. וזה יכול להיות מאיים עבורינו.. למה מאיים? כי לפחות לי זה גורם לעיתים לבחון את עצמי ביחס לזה, למה אני לא יכולה לחוות סיפוק מדברים שגרתיים? למה אצלי הכל כל כך לא נורמאלי?..אבל צריך להיזהר ולא לקחת למקום הזה, אלא בכמה שיותר אובייקטיבייות.. אני חושבת שיכול להיות לכך ערך רב.

מוזמנת לשתף אם תרצי

 

[sanest]

המון תודה

את צודקת בכל מילה. טוב לדעת שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני.

 

[hory0]

 

[lital172]

כתבת מקסים...

 

[hory0]

תודה על הפירגון..

 

[פרפר בתוך אגרוף]

את לא נשמעת שטחית, זו הפרעת אכילה-

ככה בדיוק זה נראה-
כשהמשקל הופך להיות בראש סדר העדיפויות,
הופך להיות המטרה והדבר שלפיו מנהלים את חיינו.

אגב, בדיוק ההפך מזה נראית ההחלמה,
לא כשאני לא חושבת יותר על משקל או על דיאטה או על מה שאני אוכלת,
אלא כשאני חוזרת לסדר עדיפויות תקין,
שבו המשקל לא עומד במקום הכי גבוה, וגם לא קרוב לשם.
מה קודם?
הבריאות שלי, להיות שלווה ושמחה, להצליח במה שאני עושה, לבטא את הכשרונות שלי, ללמוד, להיות אהובה ולאהוב, המשפחה שלי, החברים שלי.

מה מכל זה מדבר אלייך?

 

[sanest]

מנסה

להתחבר לכל הדברים האלה.. לפעמים אני מצליחה ולפעמים פחות.. לפחות אני חושבת שאני מצליחה בזה יותר ממה שהיה פעם וזה גם משו.. אבל אני מוצאת את זה אולי כתחומי עניין ולא במדד להצלחה.. אני מתכוונת שלא יוצא לי לקנא שמישהי שמצליחה בלימודים או כל דבר אחר.. אלא רק באנשים רזים אפילו אם אני יודעת ששאר החיים שלהם בזבל..

 

[פרפר בתוך אגרוף]

וכשאת מנסה לחשוב לא על היום,

אלא על עוד, נגיד, 20 שנה,
ולחשוב מה הכי חשוב לך שיהיה לך אז ויקרה לך עד אז,
זה רק רזון או שיש גם דברים אחרים?

[ושינויים קטנים כאלו במחשבה הם דבר משמעותי מאוד]

 

[sanest]

אני מקווה ומאמינה

שאז אני יוכל לראות את הדברים אחרת.
בינתיים זה רק רזון, כמה שאני יודעת שזה לא באמת חשוב זה מתסכל אותי נורא.
לאט לאט אולי הדברים ישתפרו.. לפחות עכשיו בניגוד לפעם אני מתחילה לפתח לעצמי שאיפות שלא קשורות להפרעה- על לימודים, וקריירה, ועתיד..
20 שנה הם זמן מאד ארוך. נקווה שעד אז כבר אני יוכל לראות את החיים שלי בצורה נכונה יותר.