מוזה וזה

הבנת

זו מעין נוחות,
בלתי מתעקשת
לאהוב אותך
גם כשבלתי נסבל
(אם מסתכלים פנימה)
ואני בכנות אישה ילדה כזו
שתדבר בכנות
תתגבר לאט ותמיד תרצה יותר
מהקיים.
עוד חיבוק אחד ממך
ואהיה בסדר.
זו לא הבטחה.
אני הרי דורשת תקופת החלמה

הסבלנות מתבקשת
כפי שנכתב,
מעין נוחות בלתי מתעקשת
שתאהבי אותי
קצת יותר ממה שעכשיו.
 
אני טיים


 
בין הטיפות

היום, כשהם הגיעו לבקר, היא שאלה אם את ישנה כאן, איתי, באותה מיטה. אמרתי שיש מיטת אירוח בסלון, וחשבתי על כך שרק לפני מספר שעות ישנת כאן לצידי. היא המשיכה לשאול, הפעם בצורה ישירה יותר, עניתי בחיוב. כן, זה נוח, השבתי לשאלה הבאה. נזכרת שהוצאתי אתמול שני סדינים נקיים לשינה, את התנגדת, אני התעקשתי, ובכל זאת בבוקר מצאתי את שתיהם עוטפים את גופך בקשירה הדוקה.

לפעמים אני ממש רוצה לספר להם עלייך, שיפסיקו לשלוח לי הצעות מכעיסות, שיפסיקו לחשוש מכך שאמצא את עצמי רווקה, ערירית וגלמודה. הציפיות שלי נמוכות מאוד, אני לא מצפה שהם יזמינו אותנו יחד לארוחות שישי, יבקשו להכיר אותך, או יתחקרו אותי על קורות חייך, רק שיניחו לי מול הלחצים הללו שרק החלו.
אחיות שלי מכירות אותך מהתמונה שמרוחה על צג השיחה, הן יודעות שאת הבחורה שאני עונה לה בכל מצב, הן לא יודעות שאת זו שקנית להן חטיפים היום, או מתנות נחשקות בקיץ שעבר. הן בטוחות שיש לי חבר. אני נזכרת שאת טובה בלעשות כיף עם ילדים, הן בטח היו מתאהבות בך תוך דקות ספורות.


אני לא מסתירה את הקשר שלנו, גם לא מניחה אותו על שולחן הניתוחים, רק מהלכת בין הטיפות, ומודה על כל בוקר שאת כאן לגנוב לי את השמיכות.
 
סופו של יום

נאטמתי
התרחקתי.
לא עוד מכתבי אהבה
ושירה המבטאת כמיהתי אלייך.
לא עוד
מובנת מאליה.

את רואה,
הבוקר התעוררתי ורציתי להשאיר
מילה (או
שלוש)
כבר לא פשוט לי
לאהוב אותך
בפשטות.
 
למעלה