"מוות"
בעקבות שירה המעולה של "לא משוררת", נזכרתי בשיר זה, אותו כתבתי כשהייתי בן ארבע עשרה או חמש עשרה: "מוות" -------- הנה בא המלאך על סוס לבן עטוף גלימה כחולה פרח אדום זוהר באור מובן עוטף מתנה הנה הוא בא ועימו כל התשובות מוכנות בצד עבורי עכשיו תמים כל הספקות עכשיו יוצאת החיה שבי ואור לבן יציף אותי וחמימות תכסה כל ומישהו ילטף אותי איש עם מכחול זה יקח לי את היד אליו ויראה לי את הדרך הפתוחה אני אלך בביטחון מלא אחריו ואשק לשושנה ואז הכל שוב יתחיל ממש מהתחלה ושוב אהיה איתכם למטה ומי יודע? אולי תבוא האהבה ותיקח את כולנו למעלה ואור לבן יציף אותי וחמימות תכסה כל ומישהו ילטף אותי איש עם מכחול ואז אדע את כל אשר ליבי רעב כל-כך לדעת רק אז אדע ואז אבין מה חסר היה בחיי היה בחיי ובזה סוף סוף אוכל לגעת... ------------- רז.
בעקבות שירה המעולה של "לא משוררת", נזכרתי בשיר זה, אותו כתבתי כשהייתי בן ארבע עשרה או חמש עשרה: "מוות" -------- הנה בא המלאך על סוס לבן עטוף גלימה כחולה פרח אדום זוהר באור מובן עוטף מתנה הנה הוא בא ועימו כל התשובות מוכנות בצד עבורי עכשיו תמים כל הספקות עכשיו יוצאת החיה שבי ואור לבן יציף אותי וחמימות תכסה כל ומישהו ילטף אותי איש עם מכחול זה יקח לי את היד אליו ויראה לי את הדרך הפתוחה אני אלך בביטחון מלא אחריו ואשק לשושנה ואז הכל שוב יתחיל ממש מהתחלה ושוב אהיה איתכם למטה ומי יודע? אולי תבוא האהבה ותיקח את כולנו למעלה ואור לבן יציף אותי וחמימות תכסה כל ומישהו ילטף אותי איש עם מכחול ואז אדע את כל אשר ליבי רעב כל-כך לדעת רק אז אדע ואז אבין מה חסר היה בחיי היה בחיי ובזה סוף סוף אוכל לגעת... ------------- רז.
מוקדש לכל כותבי היומיים האחרונים ובמיוחד ל: כותונת הפסים, לא משוררת, איש בעולם, דדון, פייקו, אנכי אשם ולחתול by philip larkin She kept her songs, they kept so little space, The covers pleased her: One bleached from lying in a sunny place, One marked in circles by a vase of water, One mended, when a tidy fit had seized her, And coloured, by her daughter - So they had waited, till, in widowhood She found them, looking for something else, and stood Relearning how each frank submissive chord Had ushered in Word after sprawling hyphenated word, And the unfailing sense of being young Spread out like a spring-woken tree, wherein That hidden freshness sung, That certainty of time laid up in store As when she played them first. But, even more, The glare of that much-mentionned brilliance, love, Broke out, to show Its bright incipience sailing above, Still promising to solve, and satisfy, And set unchangeably in order. So To pile them back, to cry, Was hard, without lamely admitting how It had not done so then, and could not now.