מוות מהול בשמחה....
אני לא רוצה להרחיב יותר מדי כרגע, אבל יצא לי לדבר לאחרונה עם אנשים של המוות. בצעירותי היותר צעירה (היום, היום, אני בן 38), קראתי שהטאו מתייחס לחיים כך - החיים הם הדרך בין המוות למוות. כנראה שזה נכנס בי, היות ואני מוצא שאין לי ממש קושי עם המוות. גיליתי שהרבה אנשים נרתעים אפילו מלדבר עליו. אני מוצא עצמי אומר חבל על מי שמת בגיל ממש צעיר, אבל רואה במוות של אדם זקן, בדיוק את המשפט שהזכרתי. החתימה שלי (שלקוחה מספרו של הטאואיסט צ'ואנג צה) נותנת אישור לקיומו של כל דבר. באותו הספר מדובר על דבר אחד שאינו נכון - פגיעה במסלול החיים הטבעי של הדברים. זה קשור מבחינתי למוות בגיל צעיר. נכון שגם על זה ניתן להתפלסף - אולי לילד שמת בגיל צעיר, בתאונה למשל, נקבע כך, אם בכלל יש מה שקובע. כנראה שזה היה המסלול שלו, ובעצם, דבר לא פגע במסלול שנקבע לו. אבל נעזוב התפלספות זאת לרגע. חשבתם פעם על כך שבוכים על אדם שמת? על מי עצובים - עליו שהוא מת? או עלינו שנשארנו בלעדיו? או גם וגם? אחד הדברים בטאו אומר, שהנשמה משתחררת במוות, ומאותו הרגע היא חופשיה לעשות כרצונה. (אמירה זו אינה נחלתו הבלעדית של הטאו כמובן). אני מקווה שלא בילבלתי - העלתי נקודות כהקדמה לחוויה שלי מהימים האחרונים. אשמח להדיין על המוות, ועל הנקודות שהעלתי. ובכן כך הדברים - בן משפחה שלי נפטר שלשום - בן 92 במותו. הוא חי חיים מלאים עשייה, אהבה - יד ביד עם אישתו עד לפני כמה חודשים, משפחה נפלא ואוהבת, נכדים, נינים, דעה צלולה לחלוטין עד נשימתו האחרונה. איזה יופי. אבל פה במילים האחרונות הייתה הבעייה. דעתו הייתה צלולה לחלוטין, אך יחד עם זה גופו קרס, פשוטו כמשמעו. במשך שנתיים, כל פעם, איבר פנימי אחר החל לגמגם. בחודשים האחרונים, בתי החולים היו ביתו במרבית הזמן, עד שבחודש האחרון הוא שכב בבית חולים כואב ודואב, תוך שהוא שואל כל הזמן אם כולם בסדר, אם יש פרנסה טובה. גופו פשוט קרס בכאבים ודעתו הצלולה הרגישה כל דבר. לא היה כבר מקום לדקור אותו, גופו היה כחול משטפי דם שגרמו המחטים. די הוא רצה למות. הוא אמר לנו "מספיק, עשיתי הכל, אני רוצה למות, כואב לי, הכל כואב". מאותו הרגע כולנו רצינו שימות. אמרנו לו "בקש מזה שלמעלה" - הוא צחק ואמר שאין טלפון. כשהוא מת לא הרגשתי צורך לומר לביתו - הצטערתי לשמוע. רציתי לומר לה - יופי, סוף סוף, אני שמח. היא אמרה שהוא בכה בערב שלפני מותו - לא הבין למה הוא עדיין לא מת. וכך העצב מהול בשמחה. וכשאני חושב על העצב אני מרגיש אנוכי וכשאני חושב על השמחה אני מרגיש שאני איתו ועם הטבע. זהו. יש לי חיים ללכת אליהם.
אני לא רוצה להרחיב יותר מדי כרגע, אבל יצא לי לדבר לאחרונה עם אנשים של המוות. בצעירותי היותר צעירה (היום, היום, אני בן 38), קראתי שהטאו מתייחס לחיים כך - החיים הם הדרך בין המוות למוות. כנראה שזה נכנס בי, היות ואני מוצא שאין לי ממש קושי עם המוות. גיליתי שהרבה אנשים נרתעים אפילו מלדבר עליו. אני מוצא עצמי אומר חבל על מי שמת בגיל ממש צעיר, אבל רואה במוות של אדם זקן, בדיוק את המשפט שהזכרתי. החתימה שלי (שלקוחה מספרו של הטאואיסט צ'ואנג צה) נותנת אישור לקיומו של כל דבר. באותו הספר מדובר על דבר אחד שאינו נכון - פגיעה במסלול החיים הטבעי של הדברים. זה קשור מבחינתי למוות בגיל צעיר. נכון שגם על זה ניתן להתפלסף - אולי לילד שמת בגיל צעיר, בתאונה למשל, נקבע כך, אם בכלל יש מה שקובע. כנראה שזה היה המסלול שלו, ובעצם, דבר לא פגע במסלול שנקבע לו. אבל נעזוב התפלספות זאת לרגע. חשבתם פעם על כך שבוכים על אדם שמת? על מי עצובים - עליו שהוא מת? או עלינו שנשארנו בלעדיו? או גם וגם? אחד הדברים בטאו אומר, שהנשמה משתחררת במוות, ומאותו הרגע היא חופשיה לעשות כרצונה. (אמירה זו אינה נחלתו הבלעדית של הטאו כמובן). אני מקווה שלא בילבלתי - העלתי נקודות כהקדמה לחוויה שלי מהימים האחרונים. אשמח להדיין על המוות, ועל הנקודות שהעלתי. ובכן כך הדברים - בן משפחה שלי נפטר שלשום - בן 92 במותו. הוא חי חיים מלאים עשייה, אהבה - יד ביד עם אישתו עד לפני כמה חודשים, משפחה נפלא ואוהבת, נכדים, נינים, דעה צלולה לחלוטין עד נשימתו האחרונה. איזה יופי. אבל פה במילים האחרונות הייתה הבעייה. דעתו הייתה צלולה לחלוטין, אך יחד עם זה גופו קרס, פשוטו כמשמעו. במשך שנתיים, כל פעם, איבר פנימי אחר החל לגמגם. בחודשים האחרונים, בתי החולים היו ביתו במרבית הזמן, עד שבחודש האחרון הוא שכב בבית חולים כואב ודואב, תוך שהוא שואל כל הזמן אם כולם בסדר, אם יש פרנסה טובה. גופו פשוט קרס בכאבים ודעתו הצלולה הרגישה כל דבר. לא היה כבר מקום לדקור אותו, גופו היה כחול משטפי דם שגרמו המחטים. די הוא רצה למות. הוא אמר לנו "מספיק, עשיתי הכל, אני רוצה למות, כואב לי, הכל כואב". מאותו הרגע כולנו רצינו שימות. אמרנו לו "בקש מזה שלמעלה" - הוא צחק ואמר שאין טלפון. כשהוא מת לא הרגשתי צורך לומר לביתו - הצטערתי לשמוע. רציתי לומר לה - יופי, סוף סוף, אני שמח. היא אמרה שהוא בכה בערב שלפני מותו - לא הבין למה הוא עדיין לא מת. וכך העצב מהול בשמחה. וכשאני חושב על העצב אני מרגיש אנוכי וכשאני חושב על השמחה אני מרגיש שאני איתו ועם הטבע. זהו. יש לי חיים ללכת אליהם.
