למה ללכת עד הודו?
הזכרת לי סיפור שאני עצמי הייתי עד לו, בגן החיות בראשל"צ, לפני כ-10 שנים: לקחתנו את הג'ינג'ית (שהיתה אז כבת 4 או 5) לביקור ב"חי-כיף", טיילנו להנאתנו, התבוננו בחיות והגענו לכלוב של קופים, לא גדולים במיוחד. הכלוב, כלוב סורגים שתי וערב שהקופים יכולים בקלות להוציא דרכם את ידם ולפניו, במרחק של כמטר גדר נוספת בגובה מטר-מטר ועשרים שנועדה חמנוע קירבה מופגזת בין המבקרים לכלוב עצמו. הן על הכלוב והן על הגדר כל 2-3 מטר תלויים שלטי אזהרה בצהוב בוהק המזהירים מפני האכלת החיות ומעבר מעבר לגדר הבטחון. אם כל זה, ראינו די הרבה אנשים שלא רק שעברו את הגדר, אלא שהעבירו את ילדיהם הקטנים שיוכלו לתת את הבמבה לקופיף "מיד ליד". ברוב טמטומי פלטתי איזה הערה לאישתי בסגנון של " שמים ז.. על הכללים אז שלא יתלוננו אח"כ אם יקרה משהו" וזכיתי למטח מבטים זועמים מההורים שילדיהם היו באותו רגע בשלב העברת הבמבה. אך פנינו ללכת, לא התרחקנו יותר מעשר מטר וצווחות אימה פורצות מכלוב הקופים: אחד האבות, שילדו הקט בן השנה בערך לא יכול היה להגיע לעצמו לתת במבה לקוף החמוד, לקח את הילד בידיים, הרימו והגישו עד לסורגי הכלב. הפעוט הגיש בשמחה את הבמבה לקופיף והקופיף לקח אותה... יחד עם האצבע. מה שהכי יפה בסיפור הזה הוא שבאותו ערב היתה כתבה על כך בחדשות והאב הזועם איים לתבוע את החי-כיף על "רשלנות פושעת". ככה שכמו שכתבתי קודם: יש שני סוגים של בני אדם: הסוג הראשון לא צריך מחסומים מלאכותיים, כי הוא שם מחסום לעצמו. לסוג השני שום מחסום לא יעזור. אייזיק אסימוב כתב פעם ספר נהדר בשלושה חלקים. השם של הספר הוא צירוף שמות שלושת החלקים והוא מתאר נכונה את המצב בו אנו דנים. שם החלק הראשון הוא "נגד טפשות..." שם החלק השני הוא "האלים עצמם..." שם החלק השלישי הוא "חסרי אונים הם" "נגד טפשות האלים עצמם חסרי אונים הם" וכל מילה נוספת - מיותרת.