מה שעבר עלי היום.
זה שירשור חדש כי אני רוצה תמיכה.(אררר גל!!!) אני שונאת את הבית ספר שלי. את רוב האנשים בו, אני שונאת לקום בבוקר ולדעת שיש בית ספר היום. ניסיתי היום את הגישה הכי חיובית שיכולתי להגיע איתה וזה לא עבד. לא התגעגעתי אפילו טיפה לשום דבר במקום המסריח הזה (טוב אולי למקסימום -ואני מגזימה 4 אנשים-בחסד 4, זה כולל את המורה שלי לשעבר להיסטוריה שאני ממש אוהבת, ואותו לא ראיתי בכלל). להיות שמיניסטית לא עושה את זה אפילו קצת יותר טוב. כשאני בבית ספר שלי או לחילופין עם האנשים מהבית ספר שלי אני הכי לא אוהבת את עצמי. כל הביטחון העצמי נעלם-הערכה עצמית אפס. פתאום ליד פקצים ופרחות אני מרגישה קטנה (וביום-יום זה ממש לא ככה). אין לי אנשים מגניבים בבית ספר אין סטייל או קלאבריות, אבל לא יודעת מה כן יש שמה שגורם לי להרגיש כל כך לא מגניבה כל כך עלובה. הייתי הרי הקיץ הזה, ובכלל בחיי, בכל כך הרבה מסגרות, בכל המסגרות האלו הרי הייתי כל כך נאהבת כל כך אהבתי את ההתנהגות שלי בהן ואת עצמי, חשבתי שזה יעזור, אבל כלום נאדה. שלא תבינו לא נכון היום שלי ברמה השיטחית היה בסדר. המורה שלי לאנגלית שלרוב שונאת אותי הייתה אלי מאוד נחמדה. יש לי מקום חביב בכיתה ליד ילדה שאני דוקא די אוהבת. המערכת שעות שלי די גרועה אמנם (אני מסיימת ביום שישי בשלוש) אבל אני מסתדרת עם מערכות... בדקתי והציונים שלי היו יותר גבוהים מהמון אנשים (נו התחרותיות תסלחו לי...), המורים שלי ממש בסדר. ובכל זאת שום דבר מזה לא עוזר. וזה גם לא שאנשים לא אוהבים אותי בבית הספר, טוב יש כמה שמאוד לא אוהבים אותי אבל מאחורי זה יש סיפור ממש ארוך, באופן כללי בסדר במה שקרוי חברתית. ובכל זאת אני נהיית צינית ועם זאת פגיעה ולא נחמדה וסגורה וכל מה שאני לא ביום יום. עכשיו אם השלב הראשון זה להכניס את הבעיות שלך למודעות אז הדבר הזה מאוד מוגדר במודעות שלי המון זמן ובכל זאת אני לא מצליחה להתגבר עליו! אוף אני מתה ממני. עכשיו הזמן לתמיכה ולהבנה.
זה שירשור חדש כי אני רוצה תמיכה.(אררר גל!!!) אני שונאת את הבית ספר שלי. את רוב האנשים בו, אני שונאת לקום בבוקר ולדעת שיש בית ספר היום. ניסיתי היום את הגישה הכי חיובית שיכולתי להגיע איתה וזה לא עבד. לא התגעגעתי אפילו טיפה לשום דבר במקום המסריח הזה (טוב אולי למקסימום -ואני מגזימה 4 אנשים-בחסד 4, זה כולל את המורה שלי לשעבר להיסטוריה שאני ממש אוהבת, ואותו לא ראיתי בכלל). להיות שמיניסטית לא עושה את זה אפילו קצת יותר טוב. כשאני בבית ספר שלי או לחילופין עם האנשים מהבית ספר שלי אני הכי לא אוהבת את עצמי. כל הביטחון העצמי נעלם-הערכה עצמית אפס. פתאום ליד פקצים ופרחות אני מרגישה קטנה (וביום-יום זה ממש לא ככה). אין לי אנשים מגניבים בבית ספר אין סטייל או קלאבריות, אבל לא יודעת מה כן יש שמה שגורם לי להרגיש כל כך לא מגניבה כל כך עלובה. הייתי הרי הקיץ הזה, ובכלל בחיי, בכל כך הרבה מסגרות, בכל המסגרות האלו הרי הייתי כל כך נאהבת כל כך אהבתי את ההתנהגות שלי בהן ואת עצמי, חשבתי שזה יעזור, אבל כלום נאדה. שלא תבינו לא נכון היום שלי ברמה השיטחית היה בסדר. המורה שלי לאנגלית שלרוב שונאת אותי הייתה אלי מאוד נחמדה. יש לי מקום חביב בכיתה ליד ילדה שאני דוקא די אוהבת. המערכת שעות שלי די גרועה אמנם (אני מסיימת ביום שישי בשלוש) אבל אני מסתדרת עם מערכות... בדקתי והציונים שלי היו יותר גבוהים מהמון אנשים (נו התחרותיות תסלחו לי...), המורים שלי ממש בסדר. ובכל זאת שום דבר מזה לא עוזר. וזה גם לא שאנשים לא אוהבים אותי בבית הספר, טוב יש כמה שמאוד לא אוהבים אותי אבל מאחורי זה יש סיפור ממש ארוך, באופן כללי בסדר במה שקרוי חברתית. ובכל זאת אני נהיית צינית ועם זאת פגיעה ולא נחמדה וסגורה וכל מה שאני לא ביום יום. עכשיו אם השלב הראשון זה להכניס את הבעיות שלך למודעות אז הדבר הזה מאוד מוגדר במודעות שלי המון זמן ובכל זאת אני לא מצליחה להתגבר עליו! אוף אני מתה ממני. עכשיו הזמן לתמיכה ולהבנה.