טיזריתעלעקבים
New member
מה שמחשל
החופשה שכל כך חיכיתי לה, אחרי שנתיים של זוגיות, סופש ראשון שלנו ביחד. הכל עליי. פשוט כל כך רוצה לפנק אותך. בדיוק סיימת קורס קצינים, מה שעלה לנו בהרבה בריאות. תקופה חשוכה ביותר, הרבה ריבים ובכי. הייתי הסלע שלך למרות שדחית אותי שוב ושוב. אהבתי אותך. אהבתי אותך אהבה עיוורת. התמכרות. הערצה טוטאלית לכל ס"מ בגוף שלך. היית ה-אהבה הראשונה שלי. חשבתי שתהיי היחידה שלי... חשבתי שהחיבור שהיה לנו ישאר לנצח. ידעתי אז, שלא משנה מה. ברגע שתרצי אותי אני פה. שאני ואת זה משפחה. לנצח.
הייתי בת 18. חיכיתי לחופשה שלנו. אבל שלושה ימים קודם נפרדת ממני בטלפון. כבר שילמתי על החופשה והייתי בדיכאון טוטאלי. ובכל זאת קרה שחזרת אליי והחלטנו לנסוע. אהבתי אותך. אבל זו היתה ההתחלה של הסוף. סדקים קטנים שהחלו לבצבצ באהבה שלי אליך. משהו בי, השתנה. כף היד שלך שאחזה בשלי באוטובוס בהלוך הרגישה כף יד זרה פתאום. החופשה החלומית הפכה לכלא של סיוט. כל העבר שלנו, היחס המשפיל, הפרידות, הדרמות, הקללות הכל נעשה ברור יותר. ברור שאני כבר לא רוצה להיות בקשר כזה יותר. אולי זה הקורסים שהתחלתי לקחת במכללה למנהל באותה תקופה, החברויות החדשותש יצרתי שם שחיזקו אותי לעשותא ת הצעד הזה. לפקוח את העיניים. לראות כמה את לא בריאה לי.
"הלוואי שתמותי" הפלאפון שלי כבר היה רגיל לקבל ברכות כאלה ממך. "אני לא אוהבת אותך. אני שונאת אותך. את מגעילה אותי. את פסיכית." זה עצוב. עצוב לי לחשוב על הדברים שאיפשרתי לך לומר לי. וכשאמרת, הגשתי לך את הלחי השניה. נתתי לך לנעוץ לי סכין בלב שוב ושוב ושוב ושוב. וחזרתי אליך תמיד כמו כלבה מיוחמת. כמו אישה מוכה. אני מתביישת בילדה שהייתי. אני לא מתחרטת. אבל אני מתביישת. ההורים שלי גידלו אותי להיות נסיכה ולך, נתתי להתייחס אליי כמו לסמרטוט רצפה. לאף אדם לא מגיע יחסכזה, גם לא לחיה, גם לא לכלום.
אהבתי אותך.
זה לא תירוץ. היום אני יודעת דברים אחרת. היום אני לא אמחל על כבודי, לא ממקום אגואיסטי, אלא ממקום שאני יודעת מה השווי שלי. מה היחס שאני נותנת ומה מגיע לי בחזרה. מי האנשים שרואיים לקבל כרטיס כניסה ללב שלי ומי לא.
שלל של זכרונות הציף אותי, שוטפת את הפנים בשירותים המאורים באור חלש בשירותים בחדר המלון. את במיטה ואני לא יכולה לחשוב על לגעת בך. משהו נקרע סופית. כבר לא נשאר בי מקום לספוג את היחס שלך. אני רואה אותנו ביום העצמאות באחת הפרידותש לנו כשהזיקוקים הציפו את השמים וגל של חום שטף אותי כשחיבקת אותי מאחור. את הסימטאות של ירושלים שהיו שלנו. את השינה השלווה בעולם שחלקתי רק איתך. את הפעם הראשונה, בהכל. את החיוך שלך. את כמה אהבתי להעביר יד על העור שלך שהיה תמיד חלק כמו משי. את הגוון המדוייק בעיניים שלך. טבעת אפורה עם פסיק שחור טבעת תכלת של ים המלח בבוקר ועישון שחור. העיניים היפות בעולם.
לא הערכת אותי. ידעת שלא משנה מה תעשי אני אהיה שם. נתתי לך לגיטימציה להתנהג אליי ככה כי אף פעם לא הראתי לך שאת תאבדי אותי אם תתנהגי ככה. תמיד סלחתי גם אם עשיתי קצת שרירים חזרתי עם הזנב בין הרגליים יש לתוך הקשר ההרסני הזה.
כשאמרתי לך בחדר הזה, הארור הזה, שאניר וצה להיפרד. שהחופשה היא לא מה שתיכננתי שתיהיה. שפתאום דברים התחוורו לי. חטפתי סטירה שהעיפה אותי אחורה. הכאבתי לך. שברתי לך את ההרגל שאני יצרתי בך שתמיד אהיה שם. במקום שהיה אמור להיות הכי רומנטי, החופשה הראשונה שלנו ביחד, הפך להיות המקום ששברתי לך את הלב.
באוטובוס חזרה דיברת עם בחורה אחרת בטלפון, מישהי שבגדת בי איתה פעם. דיברת עליי בצורה מזעזעת. רציתי כבר להשתחרר מהעונש הזה. ממך. מכל מה שקשור בך.
ירושלים בחודשים שאח"כ הפכה לי לעיר של צללים. הסתובבתי עם הרגשה של מוות. התנתקנו. ולמרות שידעתיש אני עושה את הצעד הנכון לי כאב לי. כאב לי מאוד.
עזבתי את העיר הולדתי הזכרונות היו כואבים מדי. העיר היתה יותר מדי שלנו ואני רציתי למצוא דברים שהם שלי. הכרתי במכללה מישהי. עברנו לגור מהר מדי וזו היתה טעות מצדי. היא חיפשה ליפול על מישהי עם כסף ואני חיפשתי לצאת מירושלים וזה שירת את האינטרסים של שתינו ואולי זה כל מה שהיה שם. שתי נפשות שרצו לברוח ממשהו. אבל כשזה נגמר הבנתי כמה זה לא היה משמעותי. שבועיים לקח לי להתגבר עליה. שבועיים של ללכת לעבודה מתה לחזור הביתה לבכות שעתיים רצוף ולהירדם חנוקה. ואחכ זה יצא לי ממערכת הדם כמו שנכנס. אני לא מתחרטת למדתי המון מהקשר הזה, הייתי ילדה תמימה מירושלים ופתאום הכל נראה לי גדול ושונה במרכז. הכל. העיניים נפקחו עוד.
חזרתי לירושלים לכמה חודשים סיימתי שנה א' לימודי משפטים עשיתי דברים לעצמי והחלטתי לחזור למרכז, הפעם לת"א ידעתי שאני שוכרת דירה לבד. חיה בשביל עצמי. בונה את עצמי. שלושה חודשים מדהימים ביותר. ואז הכרתי את האחרונה. בסוף שנות ה-20 שלה חשבתי שהכרתי מישהי בוגרת, מישהי שמוכוונת קריירה ובית כמוני. בלי משחקים בלי דרמות. אבל היא לא נתנה לי להיות אני. היא לא אהבה את הכתיבה שלי, היא לא איפשרה לי לבטא את הרגשות שלי כי היא בעצמה בנאדם סגור שלוקח לו הרבה זמן להיקשר. אימצנו חתול וכלב ביחד. עברנו לגור ביחד ממקוש לא חוזק שחשבתי שיש. אבל לא היתה תשוקה, כשעליתי 7 קילו היא פשוט הפסיקה לגעת בי. היא תירצה את זה בעומס של עבודה ומטלות וככה עברו 8 חודשים שבהם שכבנו פעם אחת. היא התפטרה מהעבודה ושיבה בבית 4 חודשים בהם ניסיתי לדחוף אותה לעבוד. הכל התנפץ לי. אם חשבתי שהיא אחראית יודעת להתנהל עם כסף שאפתנית יוזמת קרייריסטית התבדתי. אם חשבתי שאיתה אחיה עוד הרבה שנים התבדתי. דיברתי על הדברים, התרעתי, אמרתי שיום אחד האהבה שלי תעלם אם היא לא תציל אותנו אבל היא חילצה כלום מהלב שלה. היא לא נלחמה עלינו. היא לא העריכה כשזה היה שם. סוג של משהו שיטתי בכל הקשרים שלי. ואהבתי אותה. כשהייתי פוקחת את העיניים בבוקר כשהיא התארגנה לעבודה היתה מן הילה של אור סביבה של אהבה עד שזה הפך להילה אפורה של ריחוק וריבים. חוסר חיבור כללי שהפך את הכל בה למעצבן. למרות שהמשכתי לאהוב אותה כבנאדם ולראות אותה כבנאדם שמכיר אותי הכי טוב ויודע עליי הכי הרבה. ככה התנדנדתי בעולם כמה חודשים של לבד להריח את סוף התואר מנסה לתת פוש אחרון כשהבית מתפרק ואני קורסת ממשמרות הלילה בעבודה. רציתי לראות את האור בקצה המנהרה. רציתי להרגיש שהמזל שלי קצת משתנה לכיוון חיובי.
אני בחורה של בחורה אחת. היו לי קשרים ארוכים אבל תמיד היה משהו חסר, ואלה דברים שאני יכולה לומר בדיעבד: הקשר הראשון שהיה מלא תשוקה אבל ילדותי ודרמתי חולני, הקשר השני שהיה בוגר אבל בלי כבוד הדדי ותוך ניצול, הזוגיות השלישית הייתי עם בחורה בת 30 שלמרות הציפיות לקשר בוגר התנהגה יותר כמו בת 3, הרבה אהבה אבל בלי תשוקה בכלל. ועכשיו את. קשר בוגר, נטול דרמות, מלא כבוד, הקשבה, חום, תשוקה אהבה. אני מרגישה שהגעתי למקום שלי.
"יש בך את הדברים שחיפשתי... דברים שכבר חשבתי שאין. .... לא כי אני פגועה מהעולם פשוט כי כבר התחלתי להאמין שאולי הציפיות שלי לא הגיוניות..." אני אומרת לך בחדר החשוך כשרק העיניים שלנו מנצנצות. מה שלא הורג מחשל.
החופשה שכל כך חיכיתי לה, אחרי שנתיים של זוגיות, סופש ראשון שלנו ביחד. הכל עליי. פשוט כל כך רוצה לפנק אותך. בדיוק סיימת קורס קצינים, מה שעלה לנו בהרבה בריאות. תקופה חשוכה ביותר, הרבה ריבים ובכי. הייתי הסלע שלך למרות שדחית אותי שוב ושוב. אהבתי אותך. אהבתי אותך אהבה עיוורת. התמכרות. הערצה טוטאלית לכל ס"מ בגוף שלך. היית ה-אהבה הראשונה שלי. חשבתי שתהיי היחידה שלי... חשבתי שהחיבור שהיה לנו ישאר לנצח. ידעתי אז, שלא משנה מה. ברגע שתרצי אותי אני פה. שאני ואת זה משפחה. לנצח.
הייתי בת 18. חיכיתי לחופשה שלנו. אבל שלושה ימים קודם נפרדת ממני בטלפון. כבר שילמתי על החופשה והייתי בדיכאון טוטאלי. ובכל זאת קרה שחזרת אליי והחלטנו לנסוע. אהבתי אותך. אבל זו היתה ההתחלה של הסוף. סדקים קטנים שהחלו לבצבצ באהבה שלי אליך. משהו בי, השתנה. כף היד שלך שאחזה בשלי באוטובוס בהלוך הרגישה כף יד זרה פתאום. החופשה החלומית הפכה לכלא של סיוט. כל העבר שלנו, היחס המשפיל, הפרידות, הדרמות, הקללות הכל נעשה ברור יותר. ברור שאני כבר לא רוצה להיות בקשר כזה יותר. אולי זה הקורסים שהתחלתי לקחת במכללה למנהל באותה תקופה, החברויות החדשותש יצרתי שם שחיזקו אותי לעשותא ת הצעד הזה. לפקוח את העיניים. לראות כמה את לא בריאה לי.
"הלוואי שתמותי" הפלאפון שלי כבר היה רגיל לקבל ברכות כאלה ממך. "אני לא אוהבת אותך. אני שונאת אותך. את מגעילה אותי. את פסיכית." זה עצוב. עצוב לי לחשוב על הדברים שאיפשרתי לך לומר לי. וכשאמרת, הגשתי לך את הלחי השניה. נתתי לך לנעוץ לי סכין בלב שוב ושוב ושוב ושוב. וחזרתי אליך תמיד כמו כלבה מיוחמת. כמו אישה מוכה. אני מתביישת בילדה שהייתי. אני לא מתחרטת. אבל אני מתביישת. ההורים שלי גידלו אותי להיות נסיכה ולך, נתתי להתייחס אליי כמו לסמרטוט רצפה. לאף אדם לא מגיע יחסכזה, גם לא לחיה, גם לא לכלום.
אהבתי אותך.
זה לא תירוץ. היום אני יודעת דברים אחרת. היום אני לא אמחל על כבודי, לא ממקום אגואיסטי, אלא ממקום שאני יודעת מה השווי שלי. מה היחס שאני נותנת ומה מגיע לי בחזרה. מי האנשים שרואיים לקבל כרטיס כניסה ללב שלי ומי לא.
שלל של זכרונות הציף אותי, שוטפת את הפנים בשירותים המאורים באור חלש בשירותים בחדר המלון. את במיטה ואני לא יכולה לחשוב על לגעת בך. משהו נקרע סופית. כבר לא נשאר בי מקום לספוג את היחס שלך. אני רואה אותנו ביום העצמאות באחת הפרידותש לנו כשהזיקוקים הציפו את השמים וגל של חום שטף אותי כשחיבקת אותי מאחור. את הסימטאות של ירושלים שהיו שלנו. את השינה השלווה בעולם שחלקתי רק איתך. את הפעם הראשונה, בהכל. את החיוך שלך. את כמה אהבתי להעביר יד על העור שלך שהיה תמיד חלק כמו משי. את הגוון המדוייק בעיניים שלך. טבעת אפורה עם פסיק שחור טבעת תכלת של ים המלח בבוקר ועישון שחור. העיניים היפות בעולם.
לא הערכת אותי. ידעת שלא משנה מה תעשי אני אהיה שם. נתתי לך לגיטימציה להתנהג אליי ככה כי אף פעם לא הראתי לך שאת תאבדי אותי אם תתנהגי ככה. תמיד סלחתי גם אם עשיתי קצת שרירים חזרתי עם הזנב בין הרגליים יש לתוך הקשר ההרסני הזה.
כשאמרתי לך בחדר הזה, הארור הזה, שאניר וצה להיפרד. שהחופשה היא לא מה שתיכננתי שתיהיה. שפתאום דברים התחוורו לי. חטפתי סטירה שהעיפה אותי אחורה. הכאבתי לך. שברתי לך את ההרגל שאני יצרתי בך שתמיד אהיה שם. במקום שהיה אמור להיות הכי רומנטי, החופשה הראשונה שלנו ביחד, הפך להיות המקום ששברתי לך את הלב.
באוטובוס חזרה דיברת עם בחורה אחרת בטלפון, מישהי שבגדת בי איתה פעם. דיברת עליי בצורה מזעזעת. רציתי כבר להשתחרר מהעונש הזה. ממך. מכל מה שקשור בך.
ירושלים בחודשים שאח"כ הפכה לי לעיר של צללים. הסתובבתי עם הרגשה של מוות. התנתקנו. ולמרות שידעתיש אני עושה את הצעד הנכון לי כאב לי. כאב לי מאוד.
עזבתי את העיר הולדתי הזכרונות היו כואבים מדי. העיר היתה יותר מדי שלנו ואני רציתי למצוא דברים שהם שלי. הכרתי במכללה מישהי. עברנו לגור מהר מדי וזו היתה טעות מצדי. היא חיפשה ליפול על מישהי עם כסף ואני חיפשתי לצאת מירושלים וזה שירת את האינטרסים של שתינו ואולי זה כל מה שהיה שם. שתי נפשות שרצו לברוח ממשהו. אבל כשזה נגמר הבנתי כמה זה לא היה משמעותי. שבועיים לקח לי להתגבר עליה. שבועיים של ללכת לעבודה מתה לחזור הביתה לבכות שעתיים רצוף ולהירדם חנוקה. ואחכ זה יצא לי ממערכת הדם כמו שנכנס. אני לא מתחרטת למדתי המון מהקשר הזה, הייתי ילדה תמימה מירושלים ופתאום הכל נראה לי גדול ושונה במרכז. הכל. העיניים נפקחו עוד.
חזרתי לירושלים לכמה חודשים סיימתי שנה א' לימודי משפטים עשיתי דברים לעצמי והחלטתי לחזור למרכז, הפעם לת"א ידעתי שאני שוכרת דירה לבד. חיה בשביל עצמי. בונה את עצמי. שלושה חודשים מדהימים ביותר. ואז הכרתי את האחרונה. בסוף שנות ה-20 שלה חשבתי שהכרתי מישהי בוגרת, מישהי שמוכוונת קריירה ובית כמוני. בלי משחקים בלי דרמות. אבל היא לא נתנה לי להיות אני. היא לא אהבה את הכתיבה שלי, היא לא איפשרה לי לבטא את הרגשות שלי כי היא בעצמה בנאדם סגור שלוקח לו הרבה זמן להיקשר. אימצנו חתול וכלב ביחד. עברנו לגור ביחד ממקוש לא חוזק שחשבתי שיש. אבל לא היתה תשוקה, כשעליתי 7 קילו היא פשוט הפסיקה לגעת בי. היא תירצה את זה בעומס של עבודה ומטלות וככה עברו 8 חודשים שבהם שכבנו פעם אחת. היא התפטרה מהעבודה ושיבה בבית 4 חודשים בהם ניסיתי לדחוף אותה לעבוד. הכל התנפץ לי. אם חשבתי שהיא אחראית יודעת להתנהל עם כסף שאפתנית יוזמת קרייריסטית התבדתי. אם חשבתי שאיתה אחיה עוד הרבה שנים התבדתי. דיברתי על הדברים, התרעתי, אמרתי שיום אחד האהבה שלי תעלם אם היא לא תציל אותנו אבל היא חילצה כלום מהלב שלה. היא לא נלחמה עלינו. היא לא העריכה כשזה היה שם. סוג של משהו שיטתי בכל הקשרים שלי. ואהבתי אותה. כשהייתי פוקחת את העיניים בבוקר כשהיא התארגנה לעבודה היתה מן הילה של אור סביבה של אהבה עד שזה הפך להילה אפורה של ריחוק וריבים. חוסר חיבור כללי שהפך את הכל בה למעצבן. למרות שהמשכתי לאהוב אותה כבנאדם ולראות אותה כבנאדם שמכיר אותי הכי טוב ויודע עליי הכי הרבה. ככה התנדנדתי בעולם כמה חודשים של לבד להריח את סוף התואר מנסה לתת פוש אחרון כשהבית מתפרק ואני קורסת ממשמרות הלילה בעבודה. רציתי לראות את האור בקצה המנהרה. רציתי להרגיש שהמזל שלי קצת משתנה לכיוון חיובי.
אני בחורה של בחורה אחת. היו לי קשרים ארוכים אבל תמיד היה משהו חסר, ואלה דברים שאני יכולה לומר בדיעבד: הקשר הראשון שהיה מלא תשוקה אבל ילדותי ודרמתי חולני, הקשר השני שהיה בוגר אבל בלי כבוד הדדי ותוך ניצול, הזוגיות השלישית הייתי עם בחורה בת 30 שלמרות הציפיות לקשר בוגר התנהגה יותר כמו בת 3, הרבה אהבה אבל בלי תשוקה בכלל. ועכשיו את. קשר בוגר, נטול דרמות, מלא כבוד, הקשבה, חום, תשוקה אהבה. אני מרגישה שהגעתי למקום שלי.
"יש בך את הדברים שחיפשתי... דברים שכבר חשבתי שאין. .... לא כי אני פגועה מהעולם פשוט כי כבר התחלתי להאמין שאולי הציפיות שלי לא הגיוניות..." אני אומרת לך בחדר החשוך כשרק העיניים שלנו מנצנצות. מה שלא הורג מחשל.
