הסיפור שלי..
קודם כל, שלום לכולם! אני חדשה פה. משוחררת חודשיים וחצי ודי לא סגורה על עצמי. נראה לי שהגעתי למקום הנכון.. אז ככה. אף פעם לא הייתי מורעלת או מלאת מוטיבציה או משהו בסגנון. מאז שידעתי מה זה צבא, או ליתר דיוק מה זה מודיעין, רציתי להגיע לחיל המודיעין, ובהחלט היו לי את הנתונים לכך. לאחר מיונים למסלול "שחקים" שעלו בתוהו, ומיונים לתלפיות ח"א, מצאתי את עצמי בבקו"מ לא מאותרת לשומקום.. נכנסתי לקצין המיון, ששאל אותי "אז מה את רוצה לעשות?", אמרתי "מודיעין". הקצין אמר שאי אפשר. הייתי בהלם. הרי תמיד ידעתי שאני אהיה במודיעין ואשרת בגלילות, מטר מהבית. קצין המיון החל להציע לי תפקידים אחרים, "אולי חיל אויר?, חיל הים?, רק תגידי מה את רוצה". הסברתי לו שאני רוצה מודיעין, אך ורק מודיעין, והתחלתי לספר לו על המיונים הקדם צבאיים. נשלחתי החוצה להמתין, בעוד שהוא בודק מה עושים עם הילדה הזו. לאחר כשעה אצל קצין המיון הנחמד, הוא הודיע לי שיש תפקיד במודיעין. כולי אושר נסעתי לטירונות (יאיי לי!). ביחידת המעבר אמרתי שאני רוצה להיות בגלילות. כל משאלותי התגשמו, והגעתי בדיוק (כמעט..) לאן שרציתי. רק מה? הוצבתי בבה"ד 15, שם לא הייתה שום משמעות לתקן שלי. במשך 8 חודשים ניסיתי לעזוב את המקום. התפקיד היה מזוויע, לשבת כל היום במשרד ולא לעשות כלום. ממש כלום. אז שיחקתי סוליטר. המפקדת הנחמדה שלי כל הזמן הבטיחה שיהיה לי פרוייקט, שיהיה מעניין, ושום דבר לא התקדם. לאחר 8 חודשים, הציעו לי לעבור לבסיס בבירה, בסיס מרוחק וסגור, מנוגד לכל מה שרציתי. אבל בכל זאת, נסעתי לבדוק. בחיים לא חשבתי שאשרת בבסיס סגור ורחוק, אך העבודה המעניינת והאנשים המקסימים קסמו לי, ותוך שבועיים מצאתי את עצמי בבית חדש. קשה היה להסתגל לאורח החיים החדש. אך העבודה היתה מעניינת ותורמת, והאנשים נפלאים. תוך שלושה שבועות אף מצאתי לי חבר חדש לחיים במדורי הקטן. לא דיי בזאת, לאחר חמישה חודשים בתפקיד החלטתי שדי. הגיע הזמן לעבור, ואכן מצאתי את עצמי בתפקיד אחר, באותו ענף, מעניין לא פחות, ושם סיימתי את שירותי. סופו של עניין, אני והחבר עדיין ביחד, וזה הדבר הכי חשוב שנתן לי הצבא, והיה שווה את הכל.
