מה רצוני ומה רצונם?
רצון האדם: חשבון דיפרנציאלי, פיזיקה, מתמטיקה, נוסחאות, נעלמים, סמסטר א', מבחנים, מבחנים חוזרים, מקצה שיפורים, הרחבות ידע, ייאוש, תסכול, רצון לפרוש, רצון לחזור רצון לפרוש לאור בחירה בנושא אחר, רצון לחזור לאור הכסף, היסטוריה, יהדות, אסלאם, יחסי ציבור, שיווק, כלכלה, קרמינולוגיה ועוד ועוד ועוד... במהלך השנים האחרונות אנו עדים לחזרה בזמן, רבים מרעינו ומכרינו בוחרים בדרך אבותינו ואימנו, נשמע מופרך קצת לאור העובדה שמרד הנעורים תופס תאוצה בשנים האחרונות, אך כפי שציינתי אנו חוזרים לשורשים, הורינו התמסדו והתקבעו בגיל צעיר מאוד וכך גם אנחנו, נכון שחתונה וילדים עוד רחוקים שנות אור אך דבר אחד משותף לשני הדורות והוא הלימודים. מה גורם לבחור שזה עתה סיים את שירותו הצבאי לבחור במסלול הלימודי המהיר והישיר? מה גורם לו להרשם ללימודים עוד לפני שרגליו ספגו רגבי האדמה הלחה של הגליל, או אולי התאבקו באבק הדרכים של המדבר. מה גורם לנערה שזה עתה תם פרק הצבא בחייה לפשוט את המדים ולעטות על עצמה את מוכוונות הלימודים כמרכז מאווייה. סיים אדם את שירותו הצבאי, לאחר 3 שנים שבהם תרם למדינה כרגע הוא בצומת הדרכים החשובה שבחייו. ואל מול חייו אתגרים אין קץ , הלה רוצה לתור העולם, לחקור כל אבן, לעטות כל מנהג, לחפש כל אדם, לספוג תרבויות ולנשום ארצות, רוצה הוא ללמוד דברים חדשים, לנסות טעמים ולשבור מוסכמות, רוצה לנוח על זרי הדפנה ורוצה לעבוד עד צאת הנשמה, רוצה להקשיב ולשמוע ורוצה לדבר ולהשפיע. אך לצערו מעל כל האתגרים עומדים הלחצים, ולדאבונו של הלה הלחצים כשמם כן הם והם לוחצים וסוחטים ממך כל שבב של דמיון אישי. ומהם הלחצים הללו? יש את הלחץ האישי, שהרי מסתכל אתה סביב וכל חבריך ומכריך כבר עמוק בלימודים, ההוא התחיל שנה שנייה, והוא התקבל לאוניברסיטה הידועה, והחבר הטוב כבר עמוק במשוואות והאקסית החביבה עוד סמסטר אחד מסיימת את התואר. ויש את הלחץ המשפחתי, הרי ההורים, אלו שגידלו וחינכו אותך התחילו ללמוד כבר בגיל 20 או 21, ואבא מצליח ואמא משגשגת אז מה הדילמה לגבי הלימודים כשאתה רואה אותם עכשיו נהנים מהחיים. ויש את הרצון האישי להיות ראשון בכל, להוכיח לכולם שלמרות הכל אתה מצליח בדרך שבחרת לעצמך, אתה תפסת את עצמך בשתי ידיים אחרי הצבא ואמרת לכולם ובפרצוף, הנה תראו אני בלימודים ואין זמן לבזבז. והלחצים רבים ומגוונים הם וקצרה היריעה, בין אם זה כסף, או הרצון להצלחה, ואולי הרחבת האופקים ואולי תרבות המערב שמשפיעה על הבחירה. רבים ומגוונים הם הדברים. אך האם אי פעם שאלת את עצמך מה אני באמת רוצה? האם זה מה שאני רוצה או אולי זה מה שהורגלתי אליו? האם אני רוצה להיות כמו הוריי או חבריי המלומדים? האם אני מוכן להקדיש את שנות חיי היפים ביותר שלאחר הצבא לישיבה על כסא וניתוח מאמרים\משוואות\נוסחאות? האם אני מוכן למנוע מעצמי את תענוגות החיים ולו לשם מטרת התואר הראשון? ומה יקרה אם במקום ללמוד אתור העולם ובגיל 30 אתחיל ללמוד? כיצד יסתכלו עלי כל אותם בני תשחורת משוחררי צבא כאשר אלמד איתם בכיתה? אין ספק שבחירתו של אדם חופשית היא ומלאת עצמאות, כשם שחיינו כאן מלאי עצמאות וכשם שאנו עצמנו בני חורין. אך האם אנו באמת מנצלים את היותנו עצמאיים? האם ניסינו להכיר מחוזות חדשים ולא בעזרת הרשתות החברתיות באינטרנט? האם אי פעם תמכנו בהפגנה כנגד רצח בעלי חיים ולא בתמורה חד-פעמית דרך חשבון הבנק? האם אי פעם התגוררנו בשכונת מצוקה והקשבנו לרחשי הצער והיגון? האם דחקנו את גופנו לקצה בכדי לבדוק את תעצומות נפשנו? והאם ישבנו על קפה עם השכן מהקומה מעל? והאם ניסינו לחיות בלי פלאפון או מחשב, אולי גם בלי בשר, ואולי במדבר ואולי ביישוב דתי, ומה לגבי חבר דתי, או חבר לא יהודי? מה גורם לנו לוותר על כל הדברים הללו, אותם דברים שהקדשנו להם מחשבה יומיומית בצעירותנו ובצבא, וכעת אנו שמים פעמינו אל ספסל הלימודים במוכוונות והתמקדות. זה עבר במחשבותינו לא פעם, הרצון הזה לנסות ולהתנסות, חשבנו על זה בשמירות ובמטבח, חשבנו על זה ברגעי חרדה כשהחבר פצוע בסוף המלחמה, חשבנו שלא נלך כצאן שפוף גב אל עבר המוסכמות, היינו בטוחים שנטייל ונתפעם שנהנה מרגעי החופש ושלא נחשוב על המחר אלא רק על הרגע. מה גרם למחשבות הללו להעלם ולמחשבות המסגרת והמקובעות לתפוס מקום. קצרה כאמור היריעה מלנסות להסביר את רחשי ליבו של כל אדם, ואת האתגרים והלחצים שנמצאים בקרבו, אבל דבר אחד ואחרון יש בליבי, איני שופט אדם ואין לי את הזכות לכך, קטונתי, אך יודע אני דבר אחד, אין האדם מאושר כאשר הוא עושה את מה שמסב לו אושר, אם האושר בלימודים אשרהו, ואם האושר בהתגלות אשרהו גם כן.
רצון האדם: חשבון דיפרנציאלי, פיזיקה, מתמטיקה, נוסחאות, נעלמים, סמסטר א', מבחנים, מבחנים חוזרים, מקצה שיפורים, הרחבות ידע, ייאוש, תסכול, רצון לפרוש, רצון לחזור רצון לפרוש לאור בחירה בנושא אחר, רצון לחזור לאור הכסף, היסטוריה, יהדות, אסלאם, יחסי ציבור, שיווק, כלכלה, קרמינולוגיה ועוד ועוד ועוד... במהלך השנים האחרונות אנו עדים לחזרה בזמן, רבים מרעינו ומכרינו בוחרים בדרך אבותינו ואימנו, נשמע מופרך קצת לאור העובדה שמרד הנעורים תופס תאוצה בשנים האחרונות, אך כפי שציינתי אנו חוזרים לשורשים, הורינו התמסדו והתקבעו בגיל צעיר מאוד וכך גם אנחנו, נכון שחתונה וילדים עוד רחוקים שנות אור אך דבר אחד משותף לשני הדורות והוא הלימודים. מה גורם לבחור שזה עתה סיים את שירותו הצבאי לבחור במסלול הלימודי המהיר והישיר? מה גורם לו להרשם ללימודים עוד לפני שרגליו ספגו רגבי האדמה הלחה של הגליל, או אולי התאבקו באבק הדרכים של המדבר. מה גורם לנערה שזה עתה תם פרק הצבא בחייה לפשוט את המדים ולעטות על עצמה את מוכוונות הלימודים כמרכז מאווייה. סיים אדם את שירותו הצבאי, לאחר 3 שנים שבהם תרם למדינה כרגע הוא בצומת הדרכים החשובה שבחייו. ואל מול חייו אתגרים אין קץ , הלה רוצה לתור העולם, לחקור כל אבן, לעטות כל מנהג, לחפש כל אדם, לספוג תרבויות ולנשום ארצות, רוצה הוא ללמוד דברים חדשים, לנסות טעמים ולשבור מוסכמות, רוצה לנוח על זרי הדפנה ורוצה לעבוד עד צאת הנשמה, רוצה להקשיב ולשמוע ורוצה לדבר ולהשפיע. אך לצערו מעל כל האתגרים עומדים הלחצים, ולדאבונו של הלה הלחצים כשמם כן הם והם לוחצים וסוחטים ממך כל שבב של דמיון אישי. ומהם הלחצים הללו? יש את הלחץ האישי, שהרי מסתכל אתה סביב וכל חבריך ומכריך כבר עמוק בלימודים, ההוא התחיל שנה שנייה, והוא התקבל לאוניברסיטה הידועה, והחבר הטוב כבר עמוק במשוואות והאקסית החביבה עוד סמסטר אחד מסיימת את התואר. ויש את הלחץ המשפחתי, הרי ההורים, אלו שגידלו וחינכו אותך התחילו ללמוד כבר בגיל 20 או 21, ואבא מצליח ואמא משגשגת אז מה הדילמה לגבי הלימודים כשאתה רואה אותם עכשיו נהנים מהחיים. ויש את הרצון האישי להיות ראשון בכל, להוכיח לכולם שלמרות הכל אתה מצליח בדרך שבחרת לעצמך, אתה תפסת את עצמך בשתי ידיים אחרי הצבא ואמרת לכולם ובפרצוף, הנה תראו אני בלימודים ואין זמן לבזבז. והלחצים רבים ומגוונים הם וקצרה היריעה, בין אם זה כסף, או הרצון להצלחה, ואולי הרחבת האופקים ואולי תרבות המערב שמשפיעה על הבחירה. רבים ומגוונים הם הדברים. אך האם אי פעם שאלת את עצמך מה אני באמת רוצה? האם זה מה שאני רוצה או אולי זה מה שהורגלתי אליו? האם אני רוצה להיות כמו הוריי או חבריי המלומדים? האם אני מוכן להקדיש את שנות חיי היפים ביותר שלאחר הצבא לישיבה על כסא וניתוח מאמרים\משוואות\נוסחאות? האם אני מוכן למנוע מעצמי את תענוגות החיים ולו לשם מטרת התואר הראשון? ומה יקרה אם במקום ללמוד אתור העולם ובגיל 30 אתחיל ללמוד? כיצד יסתכלו עלי כל אותם בני תשחורת משוחררי צבא כאשר אלמד איתם בכיתה? אין ספק שבחירתו של אדם חופשית היא ומלאת עצמאות, כשם שחיינו כאן מלאי עצמאות וכשם שאנו עצמנו בני חורין. אך האם אנו באמת מנצלים את היותנו עצמאיים? האם ניסינו להכיר מחוזות חדשים ולא בעזרת הרשתות החברתיות באינטרנט? האם אי פעם תמכנו בהפגנה כנגד רצח בעלי חיים ולא בתמורה חד-פעמית דרך חשבון הבנק? האם אי פעם התגוררנו בשכונת מצוקה והקשבנו לרחשי הצער והיגון? האם דחקנו את גופנו לקצה בכדי לבדוק את תעצומות נפשנו? והאם ישבנו על קפה עם השכן מהקומה מעל? והאם ניסינו לחיות בלי פלאפון או מחשב, אולי גם בלי בשר, ואולי במדבר ואולי ביישוב דתי, ומה לגבי חבר דתי, או חבר לא יהודי? מה גורם לנו לוותר על כל הדברים הללו, אותם דברים שהקדשנו להם מחשבה יומיומית בצעירותנו ובצבא, וכעת אנו שמים פעמינו אל ספסל הלימודים במוכוונות והתמקדות. זה עבר במחשבותינו לא פעם, הרצון הזה לנסות ולהתנסות, חשבנו על זה בשמירות ובמטבח, חשבנו על זה ברגעי חרדה כשהחבר פצוע בסוף המלחמה, חשבנו שלא נלך כצאן שפוף גב אל עבר המוסכמות, היינו בטוחים שנטייל ונתפעם שנהנה מרגעי החופש ושלא נחשוב על המחר אלא רק על הרגע. מה גרם למחשבות הללו להעלם ולמחשבות המסגרת והמקובעות לתפוס מקום. קצרה כאמור היריעה מלנסות להסביר את רחשי ליבו של כל אדם, ואת האתגרים והלחצים שנמצאים בקרבו, אבל דבר אחד ואחרון יש בליבי, איני שופט אדם ואין לי את הזכות לכך, קטונתי, אך יודע אני דבר אחד, אין האדם מאושר כאשר הוא עושה את מה שמסב לו אושר, אם האושר בלימודים אשרהו, ואם האושר בהתגלות אשרהו גם כן.