כן בהחלט. וסליחה מראש כי יצאה לי מגילה
היינו בתקופה יותר מתוחה מעכשיו, לפני ההשתוללות של דאעש שנגעה למערב. ביום הראשון וביום האחרון היה לי לא נעים.
לאורך כל זמן הטיול השתדלנו להנמיך פרופיל בפרט לאור החדשות שראינו בBBC , בדיוק התחילו שוב הרקטות לכיוון ישראל, ותמיד הסיקור היה - "במתקפה ישראלית על עזה נהרגו נשים וילדים"... רק כאשר נחשף סיפור העריפה הראשון על ידי הבריטי, נדחקה קצת ישראל .
ביום הראשון שהיה במקרה גם יום א' הסתובבנו קצת בהייד פארק בצהריים.
ההפגנות נגד ישראל היו בעיצומן, מלא מלא עוינות, הנמכנו פרופיל, בהחלט לא דיברנו עם אף אחד, היה בחור ישראלי שניסה לענות להם ולטעון טיעונים, הקיפו אותו והתעמתו איתו בצעקות ואלימות מילולית. לא סימפטי.
נעצו בנו עיניים כל הזמן, וכשהרגשנו שהרוחות מתלהטות פשוט התרחקנו.
הסתובבנו קצת בפארק עצמו. שחור בעיניים ,מלא נשים בבורקות שחורות , ערבית בכל פינה ולקינוח באוקספורד סטריט , הרגשתי שאני בערב הסעודית, לא שזה לא מסקרן, אבל הגעתי ללונדון רבאק..
ברכבת התחתית עצמה ובמנהרות, לצד הפרסומות והמודעות על ההצגות, אינספור שלטים עם בקשת תרומות לילדי עזה.
ישראל אמנם לא מוזכרת במילה, אבל ההרס והילד העצוב בתמונה מאד מדכאים.
אני בתור לונדונית, מבלי להכיר את עומק הסכסוך, הייתי מייד נוקטת צד. שלא לדבר אם הייתי מוסלמית.
כמובן , אין מילה וחצי מילה על מה שקורה בסוריה עיראק וכיוצא בזאת. לשם אין צורך בתרומות או הפגנת סימפטיה...
בימים הבאים היה הרבה יותר כיף, הסתובבנו במקומות שלא ממש נתקלנו בבעיות, גני קיו, הגלגל הענק, מוזיאונים, משמר המלכה, קובנט גרדן, הכיכרות השונות וכו'.
ביום האחרון , יום א' גם , הסתובבנו בשוק פורטבלו. היה נחמד , פגשנו ברוכל בריטי יהודי שזיהה אותנו, הראה לנו את הג'איש כרוניקל עם ידיעות יותר מאוזנות.., דיבר קצת על ישראל. ראינו הרבה אנגלים, אפילו קצת ישראלים, ודי נהנינו
עד לרגע בו באחד הדוכנים הציעו לטעום פלאפל, התפתינו לקנות ברוב טמטומינו,
כל אחד בחר את המנה שלו, עזר חישב בראש, נתן את הכסף, המוכר אמר שצריך להוסיף, עזר הוציא את שאר הכסף להגיש לו אבל אמר לי בעברית הוא לא צודק, אני מיד קלטתי שאין בעיה כי היו לחלקנו תוספת חצילים והיתה הערה על התוספות בשלט המחיר ואמרתי לו גם בעברית שאין בעיה.
המוכר אמר בעברית " הוא אמר לא צודק", העברית הפתיעה אותי ואמרתי לו בחיוך- אתה יודע עברית? הכל בסדר , אין שום בעיה.
ואז המוכר איבד את העשתונות,התפוצץ, התחיל לקלל קללות נמרצות ונוראיות בערבית, השתולל, צרח שהוא לא רוצה למכור לנו, ולא נרגע.
התייבשתי והתביישתי. היה מביך ומביש. הוא צרח צרחות איומות, גם מים אם היו מגיעים מישראל היו מדליקים אותו אני מניחה.
הוא החזיר לנו את הכסף, נשאר עם מנות פלאפל מיותמות, ואנחנו נסנו כל עוד נפשינו בנו בלי לומר מילה.
היה נורא. הרגשנו נורא. יכל להיות נורא עוד יותר אני מניחה , אבל אין ספק שהיום האחרון נהרס בגלל התקרית הזו . לא יכלנו להרגע.
את היום קינחנו בקובאנט גרדן במסעדת בלה איטליה , בעורף הכיכר. המלצר הנחמד שאל מניין אנו, לא העזנו לענות,היינו עדיין תחת הטראומה ההיא. רק בסוף הארוחה ואז שאלנו אותו מה הוא חשב. התשובה שכמובן ענה- חשבתי שדיברתם ערבית אבל לא הייתי בטוח...
לעומת כל האמור, המלון היה במיקום מצויין וידידותי , הצוות במלון מאד נעים, והיה כיף לחזור לחדר מעולה ולהתעורר לארוחת בוקר משובחת.
תובנות:
1.לא יכולה לייעץ בקניות, כיוון שלא עשינו כמעט אבל אם במקרה חשקה נפשך בפרימרק הזולה עד מאד וניתן למצוא שם פיג'מות מעולות, עשי זאת ביום שישי בלבד ובסניף בתחנת טוטנהם
2. לא להתפתות לפלאפל בפורטבלו לקראת סיום השוק אם מגיעים מתחנת נוטינגהם, יש שם מוכר קצת מאד עצבני...
3. אני עדיין אוהבת את לונדון, אין מה לעשות, היא עיר מדהימה מכל הבחינות, אבל כנראה שהיא לא מחכה לי בתקופות טעונות
וספרי קצת מחוויותייך את, מעניין אותי לקרוא
