יאללה, נזרום.
גיל: 25 עיר: ירושלים כמה שנים אוהד? 16 איך הפכתי לכזה? הייתי ילדון קטן וטיפש צהוב ובור, שבטוח שלישראל יש קבוצה אחת בלבד שקוראים לה מכבי תל אביב (ועוד קבוצה שקוראים לה 'נבחרת' שהיא גם מכבי תל אביב רק בלי כושים), כשאחי החליט על 'חינוך מחדש' ולקח אותי "למשחק של מכבי תל אביב בירושלים". רק כשהגענו למלחה הבנתי שמכבי לא הולכת לשחק נגד היוונים, אלא מול קבוצה ישראלית באולם שכולו אדום וצעקות, שלא סופר ולא מתרשם מכל מיני דורון ג'מצ'ים למיניהם (האלילים שלי דאז). עד סוף המשחק כבר קיללתי את שימעון מזרחי, צרחתי לעדי גורדון שיעשה לי ילד, והשאר היסטוריה. שחקן אהוב: טוב, זה קל מדי. עדי. ברור שעדי. ה"דוד" הנצחי של הליגה הישראלית, ואחד השחקנים היחידים בתולדות הליגה שלא מצמץ לכיוון המכבים גם כשאלו הציעו לו סכומי עתק ע"מ שיחבור לתאגיד הרשע. עונה אהובה: אותה עונה שבה נחום מנבר גרר איתו לחולון חצי מהחמישיה של הפועל, עונה שבה התגלתה הפועל ירושלים בראשותו של פפי תורג'מן בשיא תפארתו, עונה שבה הראיתה הפועל למי יש הקהל הטוב והתומך בליגה שעזר לקבוצה להשיג נצחונות יש מאין, עונה שהתחילה במטרה 'לא ללרדת ליגה', ונגמרה בטירוף ובסטירות לראש לכל קבוצה שדרכה במלחה. עונה עם כבוד. שחקן אהוב בסגל הקיים: (בלי קשר ליכולת) ארז מרקוביץ'. בנאדם מצחיק, מקסים, צורה כללית של גמל, עוד לא נולד סל שקלע שלא נכנס אחרי שמונה עשרה פעמים שהכדור קפץ על הטבעת והוציא לקהל את הנשמה. מזכיר את הפועל (אם הייתם שואלים אותי לפני חודש, זה היה לימונד). גם חג'ג' זה שחקן אמוציונאלי ופייטר מהסוג שאני אוהב. ציפיות: לנצח את מכבי לפחות פעם אחת, גביע יול"ב (אליפות, למרבה הצער, לא נראית לי ריאלית אבל תתקבל בכיף). החוק הרוסי: הכוונה טובה, הביצוע עשוי להיות מבזה ומגוחך. אגב, רק בישראל יאמצו בקול תרועה רמה שיטה שנכשלה במקום אחר (ובליגה עם קצת הרבה יותר כסף). ארקדי גאדימק: נכס שלא יסולא מפז. אני מציע שכל הקשקשנים שמדברים על "חוסר בנשמה" ו"קשרים עם בית"ר" יכניסו לראש שלהם שהוא קודם כל איש עסקים שמזרים כסף בכמויות שמעולם לא ראו במלחה לפני כן, ואח"כ, אם בכלל, הוא אוהד ביציע עמידה. מי שרוצה להמשיך עד קץ הדורות להיות אוהד של קבוצה כינור שני, כשפסגת השאיפות שלה היא לנצח את מכבי פעם בשנה במלחה "אבל היא קבוצה שנלחמת", שיבושם לו. אני רוצה אליפות. מגיע לי. חמישה זרים בקבוצה: עצוב (מאוד, אפילו), אבל כל עוד לא ישנו את זה, וכל עוד זהו החוק הקיים, אין מה לעשות. צריך להתחזק עד כמה שצריך. שיטת הפיינל פור: פחות כיפית. רוצה פלייאוף. רוצה לחץ ואווירה. רוצה לשיר לדון שימון שיתאבד לפחות שלוש פעמים בשבוע וחצי, לא רק בערב אחד. מאיר טפירו: פצצת כישרון בגוף של ערס, שחקן מיוחד במינו כשכשהוא טוב- פשוט מחמם את הלב לראות איך שהוא מתסכל את השומר לו. יש בו משהו שמזכיר את הפועל בזריקות ה"לאאאא!!! מה אתה עושה?!?!" שנשמעות מהקהל כל פעם שהוא עולה לזרוק זריקה חסרת אחריות מפינת קיבינימאט רחוב הירשנזון או מסירה לכיוון לא ברור, ומסתיימות ב"וואו. הוא גאון. הוא לא רואה ממטר. הוא כלב שיהרוס לי את החיים, אבל גאון" אחרי שהשלשה שלו נכנסת פנימה והמסירה הלא ברורה מגיעה היישר לשחקן שלא מצליח להבין איך הוא לבד מול הסל פתאום ומאיפה הגיע הכדור לידיים שלו. עוד לא הוכיח את עצמו בתור מנהיג עם קבלות, אני מאמין שזה יגיע (כמו גם שזו העונה האחרונה שלו, במיוחד אם הוא יביא אליפות, חמסה חמסה חמסה) מכבי ללא כל הנ"ל: עדיין חזקה יותר, עשירה יותר, דורסנית יותר, מאיימת יותר, עם או בלי פארקר ושות'. (ועם דון שימון מזרחי שלא ייתן לאף אחד לקחת לו סתם ככה את האליפות). נבחרת ישראל בכדורסל: רעננה נעימה לעין והתקפית (ועוד כששרף מאמן!). גורמת לצביטה בלב של כל אוהד הפועל באשר הוא כשהוא חוזה בלימונד עולה לשחק כשחקן ליגטימי ומאיים. איך, איך שיחררו אותו, איך?!
