אחרי הכל רק שיר
New member
מה קורה להם...
לפני שבוע בדיוק עמדתי בין 150 אלף האנשים בכיכר, בין הרבים עם חולצות "נוער העבודה". עטופה בדגל המפלגה, מביטה בקהל האנשים בגאווה עצומה. השמאלנים הידועים באדישותם באו לכיכר, מילאו אותה עד שלא ניתן היה לזוז. השמאל המאוחד חוזר. חברי לנוער (דנה אורן, יונתן נבו, אור רבני, רדמן, זוהר, רועי סופר ועוד רבים וטובים...) היו אדומים מעבודה קשה, עייפים מלילות ללא שינה, אך מרוצים, והיה להם בהחלט במה להתגאות, להרים הפגנה כזאת ב10 ימים זה לא פשוט, אך הם עשו את זה... כשעליתי על האוטובוס הייתה לי תחושה שמכיכר מלכי ישראל אנחנו עולים על "דרך המלך", שהאלטרנטיבה לשרון היא לא רק בדמיון שלנו אלא מציאות. שממטה הרוב נגיע אל הרוב ונוביל את המדינה לעתיד טוב יותר, שפוי יותר. מפלגת העבודה החזירה לעצמה את דגל השלום. ביום חמישי האחרון אושר ההסכם עם "עם אחד", והנה גם הדגל הסוציאליסטי חוזר לראש התורן . רוב האנשים יצאו מהישיבה מחויכים, המפלגה חוזרת הביתה למסלול הנכון. בדרך החוצה דיברתי עם אורי רמתי שסיכם את זה היום הזה ואת השבוע הכי טוב "זה אחד הימים שבהם אני גאה להיות אדום". ובאמת היה כיפ להיות אדומה ביום הזה, רק חבל שהתענוג לא נמשך הרבה זמן. משבעת הימים הטובים שהיו לנו, התחילו כנראה שבעת הימים הרעים. וכמו בחלום פרעה האלומות שהצלחנו לאסוף במשך שבעת הימים הדשנים יבלעו בימים הנוראים, ימי המגעים לאחדות. אמש נפגשו בביתו פרס, רמון ואורי שני בביתו של פרס במטרה להגיע לממשלת אחדות. ה"נוכחים" מכחישים, אך שני המחנות לא כל כך מתרגשים מההכחשות ותוקפים את המהלך מדוע פרס ורמון נחושים בדעתם להביא את הקץ על המפלגה שהצליחה לעמוד מאוחדת אחרי דבר אחד לאחר שנים של פילוג
האם שכחו את שקריו של שרון, ראש ממשלה תחת חקירה, האיש שפסול מלהיות שר ביטחון
האם שכח מר רמון את ההתקפות שלו עצמו נגד פואד בגלל ממשלת האחדות הקודמת
למה לא יכל מר פרס להסתכל לנו בעיניים ולהגיד בצורה ישירה שהוא נכנס לשם
כיצד בקלות רבה כל כך הם שורפים את שני הדגלים החשובים שהצלחנו להרים בשבוע שעבר
ולטובת מה, לטובת זיו פניהם של בנימין נתניהו וטומי לפיד הקפיטליסטים
או לטובת הנוסחה למיגור הטרור של אריאל שרון
הממשלה הזאת לא מובילה לשום מקום פרט לרפיח. ושם, אין לנו מה לחפש. הביטו בעיניהם של האנשים הנמצאים מתחת לקו העוני הביטו בעיניהם של האמהות הדואגות לילדיהם הלוחמים ברפיח הביטו בעיניהם של התלמידים שמקצצים להם עוד ועוד שעות חינוך הביטו בעיניהם של 150 אלף האנשים שהגיעו להפגנה, לתמוך בכם. האם תוכל מר פרס, להישיר מבטך אליהם
לפני שבוע בדיוק עמדתי בין 150 אלף האנשים בכיכר, בין הרבים עם חולצות "נוער העבודה". עטופה בדגל המפלגה, מביטה בקהל האנשים בגאווה עצומה. השמאלנים הידועים באדישותם באו לכיכר, מילאו אותה עד שלא ניתן היה לזוז. השמאל המאוחד חוזר. חברי לנוער (דנה אורן, יונתן נבו, אור רבני, רדמן, זוהר, רועי סופר ועוד רבים וטובים...) היו אדומים מעבודה קשה, עייפים מלילות ללא שינה, אך מרוצים, והיה להם בהחלט במה להתגאות, להרים הפגנה כזאת ב10 ימים זה לא פשוט, אך הם עשו את זה... כשעליתי על האוטובוס הייתה לי תחושה שמכיכר מלכי ישראל אנחנו עולים על "דרך המלך", שהאלטרנטיבה לשרון היא לא רק בדמיון שלנו אלא מציאות. שממטה הרוב נגיע אל הרוב ונוביל את המדינה לעתיד טוב יותר, שפוי יותר. מפלגת העבודה החזירה לעצמה את דגל השלום. ביום חמישי האחרון אושר ההסכם עם "עם אחד", והנה גם הדגל הסוציאליסטי חוזר לראש התורן . רוב האנשים יצאו מהישיבה מחויכים, המפלגה חוזרת הביתה למסלול הנכון. בדרך החוצה דיברתי עם אורי רמתי שסיכם את זה היום הזה ואת השבוע הכי טוב "זה אחד הימים שבהם אני גאה להיות אדום". ובאמת היה כיפ להיות אדומה ביום הזה, רק חבל שהתענוג לא נמשך הרבה זמן. משבעת הימים הטובים שהיו לנו, התחילו כנראה שבעת הימים הרעים. וכמו בחלום פרעה האלומות שהצלחנו לאסוף במשך שבעת הימים הדשנים יבלעו בימים הנוראים, ימי המגעים לאחדות. אמש נפגשו בביתו פרס, רמון ואורי שני בביתו של פרס במטרה להגיע לממשלת אחדות. ה"נוכחים" מכחישים, אך שני המחנות לא כל כך מתרגשים מההכחשות ותוקפים את המהלך מדוע פרס ורמון נחושים בדעתם להביא את הקץ על המפלגה שהצליחה לעמוד מאוחדת אחרי דבר אחד לאחר שנים של פילוג