מה קורה בעזה
היום קשה מאוד להבין מה קורה בעזה שכן יש חוסר הבנה וידע וגם השתקה מכוונת של אמצעי התקשורת הבורגנים. דבר אחד ברור, כי הסדר הבורגני של הסולטה מתפורר. לכך כלי התקשורת הבורגנים קוראים "אנרכיה". הסדר של הסולטה מתפורר לא רק בשל המדיניות הישראלית שריסקה את מערכת הביטחון והמינהל הפלסטיניים. אשמה בכך גם ההנהגה הפלסטינית המושחתת. בין 1994 ו-2000 הסולטה כפי שאדוארד סעיד כתב: "בונה בשטחים שלטון שהוא תערובת של התוהו ובוהו הלבנוני עם העריצות של סדאם חוסיין בעיראק..." הסולטה בהסכמתה המלאה של ישראל הקימה מונופולים כלכליים של הרשות (לדלק, מלט ועוד), שנהפכה למסחטת כספים מהאוכלוסייה. חלוקת זיכיונות ונכסים למקורבים היתה נפוצה. ערפאת ומקורביו ניהלו חשבונות בנקים ללא ביקורת. תשלומי המשכורות הועברו במרוכז לראשי המנגנונים שעשו בהם כשלהם. היה זה משטר של נפוטיזם של קרובי משפחה ממומנים על ידי קרובי משפחה - המועטים התעשרו בעוד סבל העם הלך וגדל. מערכת המשפט היתה מערכת משפח מושחתת קלאסית. כפי שדני רובינשטיין כתב ב"הארץ": "ידוע המקרה של תופיק אבו-רחמה, מי שהיה תקופה קצרה התובע הכללי בעזה, שהלך לבית הכלא ודאג אישית לשחרור עשרה עצירים, אחרי שבית המשפט הורה לשחררם. לאחר כמה שעות עצרה המשטרה שוב את העשרה. אבו-רחמה זומן לוועדה של הפרלמנט הפלשתיני ונשאל מדוע לא עשה דבר כשהעשרה נאסרו שוב. הוא פרץ בצחוק, וכשנשאל מה מצחיק, ענה: תגידו תודה שלא נעצרו 11, כלומר שלא עצרו גם אותי". את השחיתות הזו עודדו שליטי ישראל. עד 2000 ישראל טיפחה את השחיתות הפלסטינית. היא היטיבה עם מקורבים ובכירים פלסטינים, הטילה הגבלות כלכליות והגבלות תנועה על הציבור הרחב, שיצרו מצוקה, והכפילה את מספר המתנחלים שגוזלים ומענים את בני העם הפלסטיני. מאז שנת 2000 כאשר היה ברור כי ערפאת אינו מסוגל לשלוט על המצב משום שנאת בני העם אליו ואל מקורביו, ולאחר שפרצה האינתיפאדה, עשתה ממשלת שרון הכול כדי למוטט את הרשות, כאשר היא משקרת וטוענת כי הסולטה היא שמאחורי ההתקוממות. גם לשמאל הישראלי אחריות למצב משום שהילל את ערפאת ומה שמתרחש כאילו היה זה תהליך שלום ולא גזל ודיכוי. ברור גם שמי שהתחיל בהתקפה על הסולטה בימים אלו הם תומכי דחלאן, האיש המשרת את שרון ומאחוריו ארצות הברית ובריטניה. ברור גם שדחלאן לא רק שהוא מושחת לא פחות מהסולטה, אלא אין לו תמיכה עממית שתאפשר לו לשלוט. ברור גם שתוכנית שרון הביאה למצב זה. ברור גם שהתמוטטות הסדר הבורגני הקיים בעזה הוא הצד השני של המשבר הפוליטי העמוק בתוך ישראל. אולם גם נראה כי השליטה נשמטת מידיו של דחלאן וכי ההמונים בעזה מחפשים דרכים להמשיך בהתקוממות. לא במקרה השמאל הרפורמיסטי קורא קריאות נואשות לעשות הסדר עם ערפאת לפני שיהיה מאוחר מדי וההמונים יעלו על דרך מהפכנית. רמז למה שקורה מספק לנו צבא הכיבוש המתערב זה היום השני בעזה כדי לחסל את מנהיגי "תנועת ההתנגדות של הוועדים העממים". ארגון שקלט לתוכו מיליטנטים שעייפו מהשחיתות של ארגונים קיימים רבים. שם המרמז על הניסיון להחיות את צורת ההתנגדות של האינתיפאדה הקודמת שאכן היתה עממית. השבוע נעשה ניסיון נוסף לאחר הכישלון לחסל בעזרת טילים את עבד אל קרים אל קוואקה, מנהיג תנועה זו. שלושה אנשים לפחות נפצעו במחנה הפליטים שאטה בעזה. לא רק חיל האוויר אלא גם הצי הישראלי משתתף בירי. אין בידנו כיום מספיק אינפורמציה בדבר תנועת התנגדות זאת, אולם נראה כי זוהי תנועת התנגדות יותר ממשית. אילו היתה כיום הנהגה מרקסיסטית להמוני עזה, היה סיכוי שזו היתה מרחיבה את המאבק בכל השטחים הכבושים ופונה אל המוני העובדים והעניים בישראל, במפעלים, במשרדים ובתוך הצבא בקריאת סולידריות והיתה מעלה פרספקטיבה של שלטון משותף של העובדים והעניים של שני העמים.
היום קשה מאוד להבין מה קורה בעזה שכן יש חוסר הבנה וידע וגם השתקה מכוונת של אמצעי התקשורת הבורגנים. דבר אחד ברור, כי הסדר הבורגני של הסולטה מתפורר. לכך כלי התקשורת הבורגנים קוראים "אנרכיה". הסדר של הסולטה מתפורר לא רק בשל המדיניות הישראלית שריסקה את מערכת הביטחון והמינהל הפלסטיניים. אשמה בכך גם ההנהגה הפלסטינית המושחתת. בין 1994 ו-2000 הסולטה כפי שאדוארד סעיד כתב: "בונה בשטחים שלטון שהוא תערובת של התוהו ובוהו הלבנוני עם העריצות של סדאם חוסיין בעיראק..." הסולטה בהסכמתה המלאה של ישראל הקימה מונופולים כלכליים של הרשות (לדלק, מלט ועוד), שנהפכה למסחטת כספים מהאוכלוסייה. חלוקת זיכיונות ונכסים למקורבים היתה נפוצה. ערפאת ומקורביו ניהלו חשבונות בנקים ללא ביקורת. תשלומי המשכורות הועברו במרוכז לראשי המנגנונים שעשו בהם כשלהם. היה זה משטר של נפוטיזם של קרובי משפחה ממומנים על ידי קרובי משפחה - המועטים התעשרו בעוד סבל העם הלך וגדל. מערכת המשפט היתה מערכת משפח מושחתת קלאסית. כפי שדני רובינשטיין כתב ב"הארץ": "ידוע המקרה של תופיק אבו-רחמה, מי שהיה תקופה קצרה התובע הכללי בעזה, שהלך לבית הכלא ודאג אישית לשחרור עשרה עצירים, אחרי שבית המשפט הורה לשחררם. לאחר כמה שעות עצרה המשטרה שוב את העשרה. אבו-רחמה זומן לוועדה של הפרלמנט הפלשתיני ונשאל מדוע לא עשה דבר כשהעשרה נאסרו שוב. הוא פרץ בצחוק, וכשנשאל מה מצחיק, ענה: תגידו תודה שלא נעצרו 11, כלומר שלא עצרו גם אותי". את השחיתות הזו עודדו שליטי ישראל. עד 2000 ישראל טיפחה את השחיתות הפלסטינית. היא היטיבה עם מקורבים ובכירים פלסטינים, הטילה הגבלות כלכליות והגבלות תנועה על הציבור הרחב, שיצרו מצוקה, והכפילה את מספר המתנחלים שגוזלים ומענים את בני העם הפלסטיני. מאז שנת 2000 כאשר היה ברור כי ערפאת אינו מסוגל לשלוט על המצב משום שנאת בני העם אליו ואל מקורביו, ולאחר שפרצה האינתיפאדה, עשתה ממשלת שרון הכול כדי למוטט את הרשות, כאשר היא משקרת וטוענת כי הסולטה היא שמאחורי ההתקוממות. גם לשמאל הישראלי אחריות למצב משום שהילל את ערפאת ומה שמתרחש כאילו היה זה תהליך שלום ולא גזל ודיכוי. ברור גם שמי שהתחיל בהתקפה על הסולטה בימים אלו הם תומכי דחלאן, האיש המשרת את שרון ומאחוריו ארצות הברית ובריטניה. ברור גם שדחלאן לא רק שהוא מושחת לא פחות מהסולטה, אלא אין לו תמיכה עממית שתאפשר לו לשלוט. ברור גם שתוכנית שרון הביאה למצב זה. ברור גם שהתמוטטות הסדר הבורגני הקיים בעזה הוא הצד השני של המשבר הפוליטי העמוק בתוך ישראל. אולם גם נראה כי השליטה נשמטת מידיו של דחלאן וכי ההמונים בעזה מחפשים דרכים להמשיך בהתקוממות. לא במקרה השמאל הרפורמיסטי קורא קריאות נואשות לעשות הסדר עם ערפאת לפני שיהיה מאוחר מדי וההמונים יעלו על דרך מהפכנית. רמז למה שקורה מספק לנו צבא הכיבוש המתערב זה היום השני בעזה כדי לחסל את מנהיגי "תנועת ההתנגדות של הוועדים העממים". ארגון שקלט לתוכו מיליטנטים שעייפו מהשחיתות של ארגונים קיימים רבים. שם המרמז על הניסיון להחיות את צורת ההתנגדות של האינתיפאדה הקודמת שאכן היתה עממית. השבוע נעשה ניסיון נוסף לאחר הכישלון לחסל בעזרת טילים את עבד אל קרים אל קוואקה, מנהיג תנועה זו. שלושה אנשים לפחות נפצעו במחנה הפליטים שאטה בעזה. לא רק חיל האוויר אלא גם הצי הישראלי משתתף בירי. אין בידנו כיום מספיק אינפורמציה בדבר תנועת התנגדות זאת, אולם נראה כי זוהי תנועת התנגדות יותר ממשית. אילו היתה כיום הנהגה מרקסיסטית להמוני עזה, היה סיכוי שזו היתה מרחיבה את המאבק בכל השטחים הכבושים ופונה אל המוני העובדים והעניים בישראל, במפעלים, במשרדים ובתוך הצבא בקריאת סולידריות והיתה מעלה פרספקטיבה של שלטון משותף של העובדים והעניים של שני העמים.