זהו, La vie clandestine נגמר. היום. שוב, יש לי בעיה עם האלהה של אנשים - גברים או נשים, וככל שנמשך הספר מגיע תורם של הגברים - או אולי סימפטיית יתר או הזדהות עם מי שגרמו נזק וכאב להרבה משפחות.
הסופרת איכשהו קושרת בין החיים החשאיים של אלה - מחתרת, או אחרי השחרור שינוי השם או פרישה לאזור כפרי מרוחק - ובין החיים הסודיים של המשפחה שלה, משני הצדדים, ואז גילויים נוראיים. לראשונה היא מוכנה לספר עליהם. אני לא מאמינה לקישור הזה וזה השאיר אותי עם תחושה מאוד לא נוחה.
עדיין, היכולת לספר, להתפייס אפילו עם האב המת, להוציא את האם משתיקתה, זה יפה והיו הרבה רגעים יפים בספר, הכתיבה גם טובה מאוד בעיני. אני שמחה שקראתי.
ועכשיו בדרך לנמירובסקי, Il malentendu, "אי-ההבנה". מצאתי אותו בשווייץ ובעיקר משך אותי התצלום בכריכה, שראיתי בעבר בחנות ספרים. זה הספר הראשון שלה, משנת 1926.
