עדיין עם "ג'יימס מירנדה בארי" משבוע שעבר. כמה עשרות עמודים אחרונים עוד נותרו לי בספר עב-הכרס הזה הכתוב באנגלית עשירה מאוד.
זה נרטיב מרהיב באמת, לפטרישה דאנקר יכולת סיפורית מרשימה.
קורותיו של הרופא שהיה רופאה (לא ברור אם אנדרוגינוס, יש לכך רמז בעלילה), לפי הסיפור ילדה שגודלה כילד החל מגיל 9 ונלקחה תחת חסותו של אריסטוקרט עשיר והפכה רופא מצטיין ששירת בקולוניות בריטיות בתחילת המאה ה-19: כף התקווה הטובה, קפריסין כנראה ולבסוף (אולי, יש עוד חלק לספר) ג'מייקה.
כמובן, מוראות הקולוניאליזם, מגיפת הכולרה של תחילת המאה ה-19, תופסים מקום של כבוד, כמו עלילותיו במשפחתו, בסביבתו הקרובה. אחרי שאקרא עליו בוויקיפדיה, ב"אלכסון" ואולי בעוד מקומות אדע לומר מה ידוע על חייו - זו היתה דמות אמיתית - ומהו פרי דמיונה של דאנקר.
זה לא ספר מושלם: הקפיצות בין תקופות חייו לפעמים פתאומיות מדי, לא ברור מן החלק על הילדות איך הפך רופא בעל אופי די נוקשה ודוגמטי - מן הסתם תרם לכך יוצר מכל הצורך להסתיר את זהותו המינית - זה לא נקרא כהתפתחות אורגנית. וזה גם יותר ספר מרשים, צילום של תקופה, דמונסטרציה, מאשר ספר מרגש. יש מרחק אירוני בין הסופרת ובין העלילה והדמויות שלה. אני רוצה לקרוא קצת אוסטן, ברונטה, אליוט, כדי לראות אם יש כאן חיקוי מכוון של רומאנים מלפני 200 שנה, אם גם שם יש מרחק כזה.
עדיין קריאה ראויה וכיף גדול.
