אטווד, "עין החתול". קצת אחרי 100 עמודים, יש לי עוד לפחות 300. לאט לאט. כיף של ספר.
ספר מצויין וגם מתאר נאמנה את ההסתכלות אחורה בגיל המעבר, או לקראתו, הסתכלות שמטרתה, בעיני, היא סגירת חשבונות לא פתורים עם העבר, בדרך להתחלת חיים חדשים מהמנופאוזה והלאה.
מובן שזה לא ספר עזרה עצמית, זו ספרות ואין לי מושג לאן הסיפור הולך ואיזו טרנספורמציה תעבור הגיבורה, אבל הזעם של התקופה הזאת והמבט אחורה, מוכרים לי.
אני מנחשת - ובכוונה לא בדקתי - שיש כאן אלמנטים ביוגרפיים. הגיבורה, באמצע החיים ובזמן חזרה לטורונטו כאמנית מוכרת לצורך תערוכת יחידה שלה, מספרת את סיפור חייה החל מגיל 8 לערך, והלאה. החיים, כמובן, בחברה פטריארכלית. ויחסי חברות-התעללות שלה ושל חברתה, שכנראה נמשכו שנים, אני עדיין כאמור בהתחלה.
הכל מסופר בפרוטרוט ולכן לי לוקח זמן לקרוא אותו. מעט-מעט בכל פעם. זה הקצב שלי, למרות שהספר קריא מאוד. עדיין אני לא אחת מוצפת ולכן, כאמור, במנות קטנות יחסית.
