מה קוראים בשבת?

[Arana]

לא יודעת מה איתכם, אני שמחה שהשבוע הגיע לסיומו. זמן לנוח מכל מערבולת החדשות והיומיום, ולהתמסר קצת לעצמנו

מה אתם קוראים בשבת

 

[אורלנדה]

עדיין עם שאנדור מאראי, זכרונות מהונגריה 1944-1948. מזל שתורגמו ספרי הפרוזה שלו לפני כן כי אם לא אני לא חושבת שהספר הזה היה מתורגם, וטוב שתורגם.
יש כאן פחות מוראות של יום-יום ויותר הרהורים על הונגריה של לפני המלחמה, הונגריה שלאחריה, ההשתלטות האיטית של הקומוניזם וההתקרנפות של שכבות האינטיליגנציה כתוצאה ממנה: זה מעניין מאוד, כי מדינה זו, כמו אחרות בגוש המזרחי, עברו מכיבוש אחד לכיבוש שני מייד, במקום מכיבוש לחופש.

והאיש יודע לספר סיפור. יש קטע אחד מרהיב שבו נכנס קצין משטרה יהודי לבית קפה מפואר שלא הפסיק לעבוד כל השנים. ואותו איש מבקש מלהקת הצוענים לבצע שיר פטריוטי דביק עתיק-יומין, שכבר בין המלחמות נחשב לקיטש דביק שכזה ובוודאי במציאות המושחתת והמשחיתה של תחילת השלטון הקומוניסטי, כשעוד לא התאוששו מ"צלב החץ" הפאשיסטי והנאצים, איבד כל משמעות. ובכל זאת נוגן השיר והאיש, שהסופר יודע שאיבד את אמו ואת אחיו באושוויץ ואח אחר שלו גם כן לא חזר ממחנה כזה או אחר, אותו איש כרגע הוא על הגובה, קצין משטרה (פקיד בנק לפני המלחמה) עם הרבה כוח ושררה. אז הגלגל התהפך ואותו איש יושב ונהנה מהשיר ואם לפני המלחמה היו אומרים לו הנוצרים, השיר הזה לא שלך כי אתה לא הונגרי אמיתי והיהודים היו אומרים מה הוא תופס תחת (סליחה על הגסות), פתאום עכשיו הוא יושב, נהנה, נינוח, מחייך, מאותו השיר, קם ויוצא. ומאראי אומר, את נקמתו נקם.

אני כבר בחלק השלישי, תחילת הסוף של מאראי בהונגריה, השנתיים האחרונות לפני העזיבה, בגיל 48, את הונגריה ולצמיתות. לא ברור לי אם אי פעם חזר לבקר. כנראה לא משום שהוא התאבד בצפון אמריקה בגיל 89 בשנת 89, בדיוק עם נפילת מסך הברזל.

 

[Arana]

בשבוע שעבר קראתי בעיקר מגזינים שחיכו לי, ולא ספרים ממש. השבוע חזרתי לסדרת "מיתולוגיות" של מפה

 

[Arana]

עדיין עם שאנדור מאראי, זכרונות מהונגריה 1944-1948. מזל שתורגמו ספרי הפרוזה שלו לפני כן כי אם לא אני לא חושבת שהספר הזה היה מתורגם, וטוב שתורגם.
יש כאן פחות מוראות של יום-יום ויותר הרהורים על הונגריה של לפני המלחמה, הונגריה שלאחריה, ההשתלטות האיטית של הקומוניזם וההתקרנפות של שכבות האינטיליגנציה כתוצאה ממנה: זה מעניין מאוד, כי מדינה זו, כמו אחרות בגוש המזרחי, עברו מכיבוש אחד לכיבוש שני מייד, במקום מכיבוש לחופש.

והאיש יודע לספר סיפור. יש קטע אחד מרהיב שבו נכנס קצין משטרה יהודי לבית קפה מפואר שלא הפסיק לעבוד כל השנים. ואותו איש מבקש מלהקת הצוענים לבצע שיר פטריוטי דביק עתיק-יומין, שכבר בין המלחמות נחשב לקיטש דביק שכזה ובוודאי במציאות המושחתת והמשחיתה של תחילת השלטון הקומוניסטי, כשעוד לא התאוששו מ"צלב החץ" הפאשיסטי והנאצים, איבד כל משמעות. ובכל זאת נוגן השיר והאיש, שהסופר יודע שאיבד את אמו ואת אחיו באושוויץ ואח אחר שלו גם כן לא חזר ממחנה כזה או אחר, אותו איש כרגע הוא על הגובה, קצין משטרה (פקיד בנק לפני המלחמה) עם הרבה כוח ושררה. אז הגלגל התהפך ואותו איש יושב ונהנה מהשיר ואם לפני המלחמה היו אומרים לו הנוצרים, השיר הזה לא שלך כי אתה לא הונגרי אמיתי והיהודים היו אומרים מה הוא תופס תחת (סליחה על הגסות), פתאום עכשיו הוא יושב, נהנה, נינוח, מחייך, מאותו השיר, קם ויוצא. ומאראי אומר, את נקמתו נקם.

אני כבר בחלק השלישי, תחילת הסוף של מאראי בהונגריה, השנתיים האחרונות לפני העזיבה, בגיל 48, את הונגריה ולצמיתות. לא ברור לי אם אי פעם חזר לבקר. כנראה לא משום שהוא התאבד בצפון אמריקה בגיל 89 בשנת 89, בדיוק עם נפילת מסך הברזל.

תודה על השיתוף. משם מאראי קראתי רק את "הנרות בערו עד כלות" שהוזכר כאן רבות, וכנראה שצריך מצב רוח מסויים או סבלנות, כי לא כל כך התחברתי אליו.
מאיזו נקודת מבט הוא כותב בספר הזה? נקודת המבט האישית שלו, או משהו אמורפי יותר, של העם ההונגרי?

 

[אורלנדה]

נקודת מבט של סופר פורה, בורגני, קודם על מוראות המלחמה - הוא עבר לזמן קצר לכפר ליד בודפשט ונקלע להתקדמות הסובייטים במלחמתם להסרת המצור הנאצי על בודפשט - ואחר כך על השתלטות הקומוניזם על המדינה, על הנפש, על הרוח. מה שלא הותיר לו ברירה אלא לעזוב והוא עשה זאת כשעוד ניתן היה. הוא היה אדם מקושר ולמזלו הוא הוזמן פעמיים לאחר המלחמה לכנס או לפעילות אחרת במערב אירופה, וזה מה שסייע לו לצאת ברגע האחרון, ב-1948.

הוא גם מדבר על הספרות והשירה ההונגריות, שנכתבו בשפה שכה מעטות ומעטים דוברים אותה. מתעכב הרבה על סופרים ומשוררים הונגרים שכמעט כלום לא תורגם מהם, אם בכלל, לעברית, אבל שמשום מה התיישבו אנשים וכתבו עליהם ערכים בעברית בוויקיפדיה.

אז זה מקום שממנו הוא כותב: סופר מצליח, פורה, בורגני יחסית שבע (אבל שאיבד את רוב חפציו בהפצצות), עם עמוד שדרה מוסרי.

ספר נפלא בסך הכל. מעבר לכמה טרחנויות ועניינים פנים-הונגריים, הייתי רוצה להכיר אדם כזה. הומני, בעל עקרונות. וכותב נפלא.