מה עלי לעשות..?
שלום לכולם
יש לי משהו לשתף ולנסות לקבל הכוונה,
זה יהיה ארוך, אשמח אבל אם תקראו ותחוו דעה,
נתונים יבשים - אני בן 27, בן ראשון אחרי מספר בנות.
מאז ומתמיד סבלתי מביישנות יתר וחוסר בטחון עצמי,
לדעתי האישית זה החל מתקופת הילדות, ומכך שההורים שלי גוננו עלי יתר על המידה ועשו בשבילי הכל,
זה גרם בין השאר שעד גיל מאוד מאוחר הייתי מפחד (ממש נרתע) מלדבר טלפונית או להזמין אוכל ממוכרים (פיצה וכו'), כרטיסים לסרט וכו'.
במקביל המצב החברתי שלי היה תקין תמיד - הרבה חברים.
אני כרגע במערכת יחסים ארוכה ורצינית, והיו לי מספר של מערכות יחסים נוספות של מספר שנים.
חשוב לציין, כי כל מערכות היחסים החלו בכתב, בין אם באייסיקיו בגיל צעיר ובמייל בעבודה במרוץ השנים. אבל אף פעם זה לא ממש עיכב אותי במפגשים עצמם.
תמיד אבל הרגשתי שהחוסר בטחון שם ומלווה אותי.
במהלך השנים, שיחקתי כדורסל - ושם הבטחון היה מתפרץ, כולל חלוקת הוראות, העברת אימונים לילדים צעירים ועוד.
בצבא הבטחון שלי הרקיע שחקים, לא הייתי קרבי וזה היה מעין עבודה משרדית, אבל תרם לי מאוד לכישורים החברתיים - נגיד ככה. לראשונה הייתי ממש במרכז העניינים, ולמרות שאני צנוע, הרגשתי ממש 'מותג', משהו ששימח אותי מאוד והביך אותי באותה המידה.
לאחר מכן מצאתי עבודה במענה טלפוני ללקוחות, שמבחינתי היה מנוגד לכל ה'פחדים' שהיו לי,
אפשר לסכם את זה כשבכל פעם שנאלצתי ולא הייתה לי ברירה להתמודד וto rise up for the occuasion - עשיתי את זה, ובצורה טובה.
בשורה התחתונה - והפואנטה היא, חוסר הבטחון תמיד שם, הוא בא בגלים, בתיכון שהייתי די בשפל המדרגה,
מישהי אמרה לי לא ללכת שפוף, אלא זקוף כי זה יותר יפה ומקרין בטחון, ובתקופה האחרונה אני מרגיש נסיגה גדולה בבטחון העצמי.
אני מרגיש שאני הולך עם מבט מושפל יותר, שאני לחוץ יותר מכל אינטרקציה חדשה ולא מוכרת.
במשך השנים - גם כשהבטחון היה גבוה יותר - היה קשה לי מאוד עם ההורים של בנות הזוג שלי, ועם החברים של בנות הזוג (לפחות האחרונות), מדובר על מצבים וערבים שלמים שנפגשים בעיקר בפורום רחב, שאני משתתק, פשוט לא מצליח להוציא כמעט מילה אלא אם אני בטוח שהיא תעבור 'חלק', אלא אם היה איזשהו 'טריגר' קטן שגרם לי לחיבור ממשי והרגשה נוחה, ואז נשבר המחסום, אבל גם אז זה היה קורה רק בפורומים מצומצמים יותר.
לעומת המצב הרגיל, למשל שאני עם בת הזוג / חברים אי אפשר להשתיק אותי.
בנוסף - קשה לי לדבר מול אנשים, שרוב הפוקוס עלי, אני לא מרגיש לדבר בטלפון ליד אנשים,
פתאום קלטתי שאני כמעט תמיד אלא אם זו שיחה ממש סתמית - לתפוס את ה'פינה שלי'.
הייתי צריך לדבר לאחרונה בפורום רחב יותר חד פעמית שהיה חדש לי, וממש רעדתי לפני, תוך כדי הייתי לחוץ אבל בסדר, אבל הרגשתי לחץ שפשוט כמעט שיתק אותי, והשפיע עלי פיזית.
אני בתקופה מאוד קריטית בחיים שלי מבחינה מקצועית וקריירה, ואני מתחיל להרגיש שהנושא משפיע עלי ברמה שתעכב אותי בצורה מהותית ולא תאפשר לי למצות את מלוא הפוטנציאל..
מחשבות?
עצות?
חיזוקים?
תודה רבה לכל הקוראים (גם אם לא הגבתם)
שיהיה אחלה סופ"ש.
שלום לכולם
יש לי משהו לשתף ולנסות לקבל הכוונה,
זה יהיה ארוך, אשמח אבל אם תקראו ותחוו דעה,
נתונים יבשים - אני בן 27, בן ראשון אחרי מספר בנות.
מאז ומתמיד סבלתי מביישנות יתר וחוסר בטחון עצמי,
לדעתי האישית זה החל מתקופת הילדות, ומכך שההורים שלי גוננו עלי יתר על המידה ועשו בשבילי הכל,
זה גרם בין השאר שעד גיל מאוד מאוחר הייתי מפחד (ממש נרתע) מלדבר טלפונית או להזמין אוכל ממוכרים (פיצה וכו'), כרטיסים לסרט וכו'.
במקביל המצב החברתי שלי היה תקין תמיד - הרבה חברים.
אני כרגע במערכת יחסים ארוכה ורצינית, והיו לי מספר של מערכות יחסים נוספות של מספר שנים.
חשוב לציין, כי כל מערכות היחסים החלו בכתב, בין אם באייסיקיו בגיל צעיר ובמייל בעבודה במרוץ השנים. אבל אף פעם זה לא ממש עיכב אותי במפגשים עצמם.
תמיד אבל הרגשתי שהחוסר בטחון שם ומלווה אותי.
במהלך השנים, שיחקתי כדורסל - ושם הבטחון היה מתפרץ, כולל חלוקת הוראות, העברת אימונים לילדים צעירים ועוד.
בצבא הבטחון שלי הרקיע שחקים, לא הייתי קרבי וזה היה מעין עבודה משרדית, אבל תרם לי מאוד לכישורים החברתיים - נגיד ככה. לראשונה הייתי ממש במרכז העניינים, ולמרות שאני צנוע, הרגשתי ממש 'מותג', משהו ששימח אותי מאוד והביך אותי באותה המידה.
לאחר מכן מצאתי עבודה במענה טלפוני ללקוחות, שמבחינתי היה מנוגד לכל ה'פחדים' שהיו לי,
אפשר לסכם את זה כשבכל פעם שנאלצתי ולא הייתה לי ברירה להתמודד וto rise up for the occuasion - עשיתי את זה, ובצורה טובה.
בשורה התחתונה - והפואנטה היא, חוסר הבטחון תמיד שם, הוא בא בגלים, בתיכון שהייתי די בשפל המדרגה,
מישהי אמרה לי לא ללכת שפוף, אלא זקוף כי זה יותר יפה ומקרין בטחון, ובתקופה האחרונה אני מרגיש נסיגה גדולה בבטחון העצמי.
אני מרגיש שאני הולך עם מבט מושפל יותר, שאני לחוץ יותר מכל אינטרקציה חדשה ולא מוכרת.
במשך השנים - גם כשהבטחון היה גבוה יותר - היה קשה לי מאוד עם ההורים של בנות הזוג שלי, ועם החברים של בנות הזוג (לפחות האחרונות), מדובר על מצבים וערבים שלמים שנפגשים בעיקר בפורום רחב, שאני משתתק, פשוט לא מצליח להוציא כמעט מילה אלא אם אני בטוח שהיא תעבור 'חלק', אלא אם היה איזשהו 'טריגר' קטן שגרם לי לחיבור ממשי והרגשה נוחה, ואז נשבר המחסום, אבל גם אז זה היה קורה רק בפורומים מצומצמים יותר.
לעומת המצב הרגיל, למשל שאני עם בת הזוג / חברים אי אפשר להשתיק אותי.
בנוסף - קשה לי לדבר מול אנשים, שרוב הפוקוס עלי, אני לא מרגיש לדבר בטלפון ליד אנשים,
פתאום קלטתי שאני כמעט תמיד אלא אם זו שיחה ממש סתמית - לתפוס את ה'פינה שלי'.
הייתי צריך לדבר לאחרונה בפורום רחב יותר חד פעמית שהיה חדש לי, וממש רעדתי לפני, תוך כדי הייתי לחוץ אבל בסדר, אבל הרגשתי לחץ שפשוט כמעט שיתק אותי, והשפיע עלי פיזית.
אני בתקופה מאוד קריטית בחיים שלי מבחינה מקצועית וקריירה, ואני מתחיל להרגיש שהנושא משפיע עלי ברמה שתעכב אותי בצורה מהותית ולא תאפשר לי למצות את מלוא הפוטנציאל..
מחשבות?
עצות?
חיזוקים?
תודה רבה לכל הקוראים (גם אם לא הגבתם)
שיהיה אחלה סופ"ש.