מה עליי לעשות
סיימתי את לימודיי לפני חודשיים בערך (הנדסה). במסגרת כל שנות הלימודים (4 שנים) עבדתי בחברה גדולה במתן שירות ללקוחות של החברה. למעשה, אני עדיין עובדת באותה חברה ובאותו תפקיד. מידי פעם יוצאים מכרזים פנימיים, ואנו (הנציגים ובכלל) מוזמנים להגיש מועמדות. רואיינתי ע"י מאבחנת של החברה, ולדעתי היא קיבלה עליי רושם מוטעה לגמרי (לדעתה אני יהירה / שחצנית, ואני כנראה לא מתאימה לאף תפקיד בחברה). אני, לעומת זאת, רואה את עצמי בן אדם מאוד פשוט, ואני בכלל לא מתקרבת להגדרה של יהירה. לכל היותר, אני יכולה להגיד שאני קצת מתבדלת, אבל ממש רחוקה מהגדרה של יהירה. כך גם חושבים עליי חבריי ומנהליי. ואם תשאלו את כל הממונים עליי תקבלו רק משובים חיוביים. לבחורה שראיינה אותי יש משקל משמעותי ביותר בבחירת המועמד המתאים בכל מכרז שיוצא. היא כמו "המילה האחרונה". והשאלה שאני רוצה לשאול: לאחר שנתתי מעצמי 4 שנים לחברה, ובאמת השקעתי. (מדובר בתפקיד מאוד שוחק, שרוב הנציגים מחזיקים מעמד בו שנה וחצי לכל היותר), איך ייתכן שבן אדם בלבד אחראי לקבוע את עתידי/ אי עתידי בחברה בה אני עובדת? מה לדעתכם כדאי לי לעשות? האם פשוט לוותר ולחפש עבודה בחוץ? הסיפור הזה מאוד מוריד לי את הבטחון. כי זה יצר אצלי תחושה של "....אם בבית זה קורה לי, מה מחכה בחוץ...?" אשמח לשמוע את דעתכם תודה ויום טוב גלית
סיימתי את לימודיי לפני חודשיים בערך (הנדסה). במסגרת כל שנות הלימודים (4 שנים) עבדתי בחברה גדולה במתן שירות ללקוחות של החברה. למעשה, אני עדיין עובדת באותה חברה ובאותו תפקיד. מידי פעם יוצאים מכרזים פנימיים, ואנו (הנציגים ובכלל) מוזמנים להגיש מועמדות. רואיינתי ע"י מאבחנת של החברה, ולדעתי היא קיבלה עליי רושם מוטעה לגמרי (לדעתה אני יהירה / שחצנית, ואני כנראה לא מתאימה לאף תפקיד בחברה). אני, לעומת זאת, רואה את עצמי בן אדם מאוד פשוט, ואני בכלל לא מתקרבת להגדרה של יהירה. לכל היותר, אני יכולה להגיד שאני קצת מתבדלת, אבל ממש רחוקה מהגדרה של יהירה. כך גם חושבים עליי חבריי ומנהליי. ואם תשאלו את כל הממונים עליי תקבלו רק משובים חיוביים. לבחורה שראיינה אותי יש משקל משמעותי ביותר בבחירת המועמד המתאים בכל מכרז שיוצא. היא כמו "המילה האחרונה". והשאלה שאני רוצה לשאול: לאחר שנתתי מעצמי 4 שנים לחברה, ובאמת השקעתי. (מדובר בתפקיד מאוד שוחק, שרוב הנציגים מחזיקים מעמד בו שנה וחצי לכל היותר), איך ייתכן שבן אדם בלבד אחראי לקבוע את עתידי/ אי עתידי בחברה בה אני עובדת? מה לדעתכם כדאי לי לעשות? האם פשוט לוותר ולחפש עבודה בחוץ? הסיפור הזה מאוד מוריד לי את הבטחון. כי זה יצר אצלי תחושה של "....אם בבית זה קורה לי, מה מחכה בחוץ...?" אשמח לשמוע את דעתכם תודה ויום טוב גלית
מה שכן, אני (בטיפשותי) לא ידעתי שהראיון הולך להיות עם מאבחנת. חשבתי לתומי שמדובר בראיון מקצועי, וגם באתי מוכנה לראיון מקצועי.... וכשנשאלתי שאלות כלליות, אני די ניתבתי את התשובות שלי לכיוון של הידע שיש לי, המשרה המדוברת וכאלה, בניסיון למכור את עצמי... (הוי, איזה טיפשה הייתי) 3. ההתרשמות וחוות הדעת בחברה מתחילה לזרום רק אם המאבחנת מבקשת. במילים אחרות, אם עוברים את "שלב המאבחנת" ויש כמה מועמדים שצריך לבחור מתוכם- רק אז פונים לקבל חוות דעת מהמנהלים. 4. מה שאני יודעת על עצמי זה ש...אני מתוסכלת