תשמע ראשית הייתי ממליץ להיות
קצת יותר זהיר במילים. הדרמה הזאת של הרוע מסביב וכאב קשה מנשוא, היא עונג רגעי. אתה רושם את זה או אומר את זה וכולם מזדהים ומסבירים לך כמה אתה עדין ומיוחד. אבל אחרי העונג הרגעי הזה, אתה מוצא עצמך חי בתוך התחושה הזו, וככל שאתה נהנה ל"שחק עליה" אתה תקוע בה יותר ויותר. הבעייה העיקרית היא שאנשים אוהבים להיחשב לרגישים, אז תעזוב לרגע את מדליית הרגישות. מצד אחד יש רוע בעולם, מצד שני הוא בערך פי מיליון פחות ממה שהיה בשואה. ובכלל אני חושב שיש הרבה פחות רוע, מכל תקופה כמעט בהיסטוריה. היום כל הרוג בתאונת דרכים עולה לכותרות. כל ילד שהולך לישון על בטן ריקה הופך לאייטם תיקשורתי. לפני 70 שנה אנשים מתו ברעב בלי שלאף אחד יהיה איכפת. אז נכון שילד רעב זה לא נעים, אבל ילד שמת מרעב ברחוב זה הרבה יותר גרוע. עכשיו תנסה לדבר על עצמך ולא על הסביבה (אני מניח שאינך ראש הממשלה, בוא לרגע ניתן לו להיות אחראי על בעיות חברה וכלכלה ואתה תעסוק לרגע בעצמך). מה בדיוק הבעייה ? אין חברים ? אין עבודה ? מצב בריאותי לא נעים ? סיסמאות של רוע הן יפות, אבל הם לא אומרות כלום.
