אוחחח, כמה מוכר, כמה מוכר...../images/Emo24.gif
עכשיו זה קורה לי קצת פחות, אבל כשהייתי בגילך [אחחח, הימים הרחוקים של לפני שנה
] היה קורה לי בדיוק אותו הדבר. מצבי הרוח שלי היו נתונים לשינוי דראסטי מרגע לדודלי, והייתי מחליפה מצבי רוח פחות או יותר בקצב מסחרר. פעם ככה, פעם ככה. שוב ככה, ובחזרה לככה. שם, פה, פה, שם. וזה לא נגמר. הכי הרג אותי, שהרגשתי צבועה עם עצמי. כי נניח, כשהייתי עם חברות בימי שישי בערב, או כשיצאנו כמה חבר'ה לאנשהוא ונהניתי, הייתי מסמר הערב והצחקתי את כולם עם השטויות שלי, אבל ברגע שהייתי חוזרת הביתה, והייתי רגע לבד, מיד הייתי נופלת מחדש ומרגישה רע. הכי רע שיכול להיות. כאילו שהלבד הרגעי הזה הוא לבד נצחי. כאילו חיפשתי בכוונה סיבות להיות עצובה, למרות שהכל מסביב היה טוב ויפה, וכך גם אני הייתי אמורה להרגיש. אז בהתחלה הסתרתי. בהתחלה שמרתי את כל העצבות המעיקה הזו לעצמי, כי חשבתי שהיא תעבור. חשבתי שאם אני לא אדבר איתה, היא תחלוף כלא היתה. הרגשתי שמיותר לדבר עליה, מיותר לבכות סתם, כי אכן, הרגשתי כאילו זה סתמי. כאילו זה סתמי להרגיש ככה. כאילו. רק בדיעבד התברר לי שזה באמת בכאילו, ולא באמת. מובן שמהר מאוד החברות הטובות עלו על זה שאני לא במיטבי, הן ניסו להבין למה אני מרגישה כפי שאני מרגישה, אבל אני לא יכולתי להסביר ת'עצמי. הרגשתי עוד יותר מתוסכלת, עם עצמי ובכלל, כי שוב, הרגשתי כאילו אני מתפנקת ובכוונה נאחזת בדברים רעים במקום לשמוח ולצהול כמו שאני כמעט תמיד, וכמו שהייתי 'אמורה' להיות כי מסביבי הכל היה באמת בסדר. שומדבר שהיה אמור לגרום להרגיש לי כך. בהתחלה החברות שלי גרמו לי, לא במתכוון אבל בכל זאת, להרגיש עוד יותר רע עם המצב. הן ניסו לעשות לי כיף, יצאנו לכל מיני מקומות, כל פעם כשהן ראו או הרגישו אפילו כשלא אמרתי שאני מרגישה רע - הן ניסו בכל יכולתן לשמח אותי, להצחיק אותי, לעשות לי טוב. הן היו באמת חמודות, אבל הן לא הבינו שזה לא עזר, וזה רק עשה לי רע עוד יותר. כי שוב, היה לי כיף באותו הרגע, אבל ברגע שהייתי חוזרת הביתה, או שהיה לי רגע אחד משל עצמי, מיד העצבות היתה משתלטת והרגשת מלנכוליה היתה חונקת לי ת'גרון. אבל לא הייתי מרשה לעצמי לבכות. לא הרשיתי לעצמי להשתחרר עד הסוף, כי באמת, באמת חשבתי שזה מיותר. עד שלא יכולתי יותר, ויום אחד היתה לי כזו התפרקות עצבים. רבתי עם כל החברות, ועם המשפחה, וצעקתי, וצרחתי, וכעסתי, הסתגרתי בחדר ובכיתי ת'בכי של החיים. אחרי שניגבתי ת'דמעות, יצאתי להליכה כמו שאני אוהבת, וזו היתה הליכה טובה כזו, חזרתי ממנה עם מלאן תובנות. הבנתי, ויקי שלי, שלשמור בבטן לא עושה טוב אפ'פעם. אז נכון, לפעמים עצוב לנו ואנחנו לא מבינים למה, וזה מתסכל, וזה עושה הרגשה רעה של פינוק מיותר וחסר טעם. אבל זה בסדר, וזה קורה, וזה מותר, וזה לגיטימי. אם אנחנו נבליג עליו, לא נטפל בו ונתעלם ממנו, זה לא יעזור, זה רק יחריף. מותר לך להרגיש רע, מותר לך לבכות, מותר לך שמצבי הרוח שלך ישתנו בקצב עצום, מותר לך הכל, את לא צריכה להרגיש רע עם עצם התחושה הזו, התקופה הזו, או עם עצם זה שאת באה ומספרת לנו, או לאנשים שאת אוהבת, את זה. מותר לך לא להבין את עצמך, מותר לך שלא תהיה לך סיבה, הכל בסדר, והכל מתקבל, כל עוד את מרשה לעצמך להשתחרר עד הסוף בלי מעצורים. בלי מחסומים. תאמיני לי, ויקי, שזה עוזר. כיתה י"א היא כיתה קשה, מכל הבחינות. אני יודעת. אני זוכרת. [כן כן, למרות גילי המופלג...
] אני מניחה שכל הלחץ, וכל מה שמסביב, זה מה שגורם לך ליפול, אבל תחזיקי מעמד, תעשי את מה שמרגיש לך נכון לאותו הרגע, ואני מבטיחה לך שיבואו ימים קצת יותר טובים ויפים מאלו. שלך, תמיד
עדי.
ככה אני בזמן האחרון..נודדת ממצב אוח אחד לשני..ואני לא רגילה לזה. ממש לא. אז מה לעשות כדי שזה יחלוף? אפשר אולי חיבוק?.. מצטערת שאני מפילה את זה עליכם.. אני בטוחה שאתם לא מבינים מה לעזאזל כתבתי פה ומה עובר עליי. אבל זה בסדר כי גם אני לא מבינה. באמת שלא.
