אתמול בלילה זה נגמר.
חצי השנה המאושרת בחיי נגמרה. היו עליות וירידות, אבל בחצי שנה הזאת הייתי באופן כללי בן אדם שמח יותר, נראיתי טוב יותר, הרגשתי על גג העולם, ואתמול זה נגמר. הוא בא, הרגשתי שהמתח קיים, הוא ביקש לדחות את השיחה ביום כי הוא היה צריך ללכת, אני הכרחתי אותו לדבר כי הרגשתי שזה מה שהולך לקרות, וכששאלתי אם הוא גומר איתי הוא ענה שנראה לו שכן. הוא אמר את הסיבות ושאל אותי לדעתי. אחרי כמה דקות הוא שאל למה אני לא עונה, ולכו תגידו לו שאם אני פותח את הפה זה מגיע ביחד עם הדמעות ו... המממ... לא ממש התחשק לי לבכות כשהוא שם. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. מאוד. שאני חשוב לו. שהוא לא רוצה לאבד אותי. האמנתי לו. אבל אמרתי שלא ממש נשאר בקשר. הוא היה הדבר הכי טוב שקרה לי ואני לא רוצה לראות שהוא הדבר הכי טוב שקורה למישהו אחר. שאני איתו אבל מותר להסתכל, אסור לגעת. שאני יוצא עם החברה ומישהו אחר מרוח עליו. רק המחשבה על זה עושה לי חשק להקיא. הוא אמר שהוא מבין, אבל הוא רוצה לדבר. הוא רוצה לבוא היום, אבל אם ההחלטה שלו היא סופית, אני לא ממש מוצא מה הטעם. אני לא שרות לקוחות שרוצה את הפידבק ולדעת למה לא כדי להשתפר במתן השרות ללקוח הבא... ואז יש את כל הדברים הקטנים שמסביב, שממש אין לי אנרגיות להתמודד איתן. כמו למשל... להעביר את הדברים שלי מהבית שלו, הדברים שלו מהבית שלי, לתת לו את המפתח שלו, לקחת את שלי, לדסקס מתי הוא מחזיר לי את ההלוואה שנתתי לו... וזה אומר שגם נפרדתי בעצם מניקול, מאט ומארק. שלושה חברים טובים שלו שהייתי מתרועע איתם המון. הוא אמר לי שאני צריך להשאר איתם בקשר, אבל נו באמת... הם החברים קודם כל שלו. הם תמיד יהיו בצד שלו. אני לא אוכל לשתף אותם בצד שלי, ובכלל... לא רוצה לחשוב עליו כל פעם כשאני איתו. אז סיפרתי אתמול בלילה לשני אנשים שאני מצ'טט איתם פה ושם, וכמובן שניהם (בנפרד) אמרו שהוא טיפש, ושהוא לא שווה את הזמן שלי, ושאני מתוק וחמוד ויכול להשיג את מי שאני רק רוצה. וזה לא נכון. הוא לא טיפש, והוא מאוד שווה את הזמן שלי, ואם אני כזה מתוק וחמוד ויכול להשיג את מי שאני רק רוצה - מי שאני באמת רוצה סגר אתמול עניין? לא ישנתי בלילה, בדרך לעבודה חשבתי כל הזמן רק על זה, ואז הגיעו השעתיים הטובות ביותר ביום שלי. בחיים לא חשבתי שעריכת כתבה של 7 דקות לרואים עולם יכולה להיות מענגת כל כך. לא שהנושא מעניין מדי, לא שהכתבה יוצאת דופן, פשוט במשך שעתיים חשבתי על אדוארדס, הווארד דין, קארי, ליברמן ובוש ולא עליו. ואז נגמרה העריכה, ירון נסע לשדה התעופה, ואני, אין לי אפילו כח לצאת מהמשרד וללכת הביתה. תודה על החיבוק ואני אנסה להרגיש טוב, רק שעכשיו לא ממש בא לי...
