מה עושים?
טוב, זה סיפור ארוך ולא אשטח אותו כאן במלואו (אלא אם יהיה צורך בפרטים נוספים מעמיקים יותר). התקציר יהיה כזה: הכרנו לפני קצת יותר מ-4 שנים. היתה התאהבות מוחלטת מיידית מצד שנינו, משהו שלא חשבתי שיכול לקרות, בטח לא לי. והנה, זה קרה, בלי שתכננתי. התאהבתי עד כלות, הוא הסעיר את כל חושי, היה תמיד ברוחי, ברוחי ובדמי. כל נסיעה אליו (הוא גר בעיר אחרת) או כל זמן לפני שהוא היה אמור להגיע אלי היה מלווה בפרפרים אמיתיים, כאלה שלא הרגשתי אף פעם, גם לא במערכת היחסים המצויינת מלאת החום והאהבה שהיתה לי לפניו. מפה לשם, כנראה שהרבה היה בדמיון שלי - הוא היה כמו שרציתי בפנטזיה רק כשהוא היה על הבמה (הוא שר ומנגן), מן אידיאל רחוק כזה, כמו הערצה עיוורת לזמר שאני לא מכירה. אבל בחיים האמיתים, לא על הבמה, הוא היה אחרת לגמרי - כל מילות האהבה שהוא ידע לשיר כל כך יפה יצאו עקום כשהוא היה איתי. הוא לא אדם חם, ואני מספיק בוגרת כדי להבין שיש אנשים שפחות מראים, שפחות מונחים ע"י האמוציות שלהם כמוני, שפועלת מתוך דחפים אמוציונליים לפעמים, שגורמים לי לעשות מעשים שלא רבים היו עושים. אבל אני לא יכולתילחיות איתו לאורך זמן. עם כל ההערצה והאהבה שלי אליו - לא הייתי מוכנה לעשות את הויתור הזה - הוא לא היה מסוגל לתת לי מה שאני צריכה, ולא כי הוא לא אוהב, אלא כי הוא אוהב ורואה קודם כל את עצמו ורק אח,כ מתפנה להקשיב לסביבה, וגם אז לא ממש מצליח להתחבר. הצד הריגשי שלו לא היה מפותח, בלשון המעטה. (גם אחרים שמבינים במוסיקה אמרו לו שהוא לא נשמע אמיתי בשירים שלו, כאילו זה לא יוצא לו מהלב, אלא מהראש). בכל מקרה - עזבתי, כי לא יכולתי עוד. עזבתי... וגם חזרתי. והוא חזר. ככה 9 פעמים במשך 4 שנים. דבר לא נורמלי לכל הדעות. יש שיגידו שזו מוכרחה להיות אהבה אם חזרנו כל כך הרבה פעמים, ויש, כמוני, שיגידו שזו מן אובססיה לא ברורה כזאת. בפעם האחרונה שהיינו יחד אפילו הלכנו לטיפול (בהצעתו!), אבל כמובן שהוא עזב אחרי 3 פעמים בערך, כי הוא הרגיש שמנסים לשנות אותו. כלומר - הוא ציפה שרק אני אשתנה ואלמד לקבל אותו כמו שהוא בלי לנסות לשפר את עצמו. וזה לא היה מקובל עלי. אני המשכתי בטיפול, גם כדי שאם אחליט להפרד - יהיה לי גב. ואכן - לפני כשלושה שבועות נפרדתי ממנו, החלטה הגיונית הפעם, ולא פרידה שבאה מתוך ריב כמו בתשע הפעמים הקודמות. ואני שלמה איתה ויודעת שהוא לא האדם הנכון לי, ואני הרבה יותר רגועה בלעדיו ולא במתח התמידי הזה שהיה כשהייתי איתו. הוא ניסה לשלוח לי הודעות טקסט בהן אמר שהוא הבין שאני האחת והחידה, שהוא יעשה הכל כדי להשתנות ושהוא רוצה לעבור לגור איתי (משום מה הוא חשב שזה יהיה הפתרון לרוב הבעיות - המרחק הפיזי שיצטמצם). אבל אני כבר איבדתי אמון. אמרתי לעצמי ולו שאם זה כל פעם נפל על אותו דבר בדיוק - כנראה שזה לא יעבוד אף פעם. ואני באמת מאמינה בזה. אז למה, אחרי שהוא כבר סוף סוך הפסיק עם ההודעות האלה - אני פתאום מרגישה צורך עז להתקשר ולוודא שאנחנו בסדר?שהוא מבין את המעשה ושזה הדבר הנכון לשנינו? מה זה הצורך הזה שלי לדעת שהוא שם (למרות שתמיד טענתי שזה הדבר שהוא הכי לא עושה - לא שם בשבילי...)? אני עדיין בטיפול, והיועצת תומכת בפרידה, היא גם חושבת שהוא לא בשבילי וגם אני. אז למה בכל זאת ואיך יוצאים מהאובססיה הזאת? סליחה על האורך, פשוט צריכה לפרוק ולנסות להבין את עצמי...
טוב, זה סיפור ארוך ולא אשטח אותו כאן במלואו (אלא אם יהיה צורך בפרטים נוספים מעמיקים יותר). התקציר יהיה כזה: הכרנו לפני קצת יותר מ-4 שנים. היתה התאהבות מוחלטת מיידית מצד שנינו, משהו שלא חשבתי שיכול לקרות, בטח לא לי. והנה, זה קרה, בלי שתכננתי. התאהבתי עד כלות, הוא הסעיר את כל חושי, היה תמיד ברוחי, ברוחי ובדמי. כל נסיעה אליו (הוא גר בעיר אחרת) או כל זמן לפני שהוא היה אמור להגיע אלי היה מלווה בפרפרים אמיתיים, כאלה שלא הרגשתי אף פעם, גם לא במערכת היחסים המצויינת מלאת החום והאהבה שהיתה לי לפניו. מפה לשם, כנראה שהרבה היה בדמיון שלי - הוא היה כמו שרציתי בפנטזיה רק כשהוא היה על הבמה (הוא שר ומנגן), מן אידיאל רחוק כזה, כמו הערצה עיוורת לזמר שאני לא מכירה. אבל בחיים האמיתים, לא על הבמה, הוא היה אחרת לגמרי - כל מילות האהבה שהוא ידע לשיר כל כך יפה יצאו עקום כשהוא היה איתי. הוא לא אדם חם, ואני מספיק בוגרת כדי להבין שיש אנשים שפחות מראים, שפחות מונחים ע"י האמוציות שלהם כמוני, שפועלת מתוך דחפים אמוציונליים לפעמים, שגורמים לי לעשות מעשים שלא רבים היו עושים. אבל אני לא יכולתילחיות איתו לאורך זמן. עם כל ההערצה והאהבה שלי אליו - לא הייתי מוכנה לעשות את הויתור הזה - הוא לא היה מסוגל לתת לי מה שאני צריכה, ולא כי הוא לא אוהב, אלא כי הוא אוהב ורואה קודם כל את עצמו ורק אח,כ מתפנה להקשיב לסביבה, וגם אז לא ממש מצליח להתחבר. הצד הריגשי שלו לא היה מפותח, בלשון המעטה. (גם אחרים שמבינים במוסיקה אמרו לו שהוא לא נשמע אמיתי בשירים שלו, כאילו זה לא יוצא לו מהלב, אלא מהראש). בכל מקרה - עזבתי, כי לא יכולתי עוד. עזבתי... וגם חזרתי. והוא חזר. ככה 9 פעמים במשך 4 שנים. דבר לא נורמלי לכל הדעות. יש שיגידו שזו מוכרחה להיות אהבה אם חזרנו כל כך הרבה פעמים, ויש, כמוני, שיגידו שזו מן אובססיה לא ברורה כזאת. בפעם האחרונה שהיינו יחד אפילו הלכנו לטיפול (בהצעתו!), אבל כמובן שהוא עזב אחרי 3 פעמים בערך, כי הוא הרגיש שמנסים לשנות אותו. כלומר - הוא ציפה שרק אני אשתנה ואלמד לקבל אותו כמו שהוא בלי לנסות לשפר את עצמו. וזה לא היה מקובל עלי. אני המשכתי בטיפול, גם כדי שאם אחליט להפרד - יהיה לי גב. ואכן - לפני כשלושה שבועות נפרדתי ממנו, החלטה הגיונית הפעם, ולא פרידה שבאה מתוך ריב כמו בתשע הפעמים הקודמות. ואני שלמה איתה ויודעת שהוא לא האדם הנכון לי, ואני הרבה יותר רגועה בלעדיו ולא במתח התמידי הזה שהיה כשהייתי איתו. הוא ניסה לשלוח לי הודעות טקסט בהן אמר שהוא הבין שאני האחת והחידה, שהוא יעשה הכל כדי להשתנות ושהוא רוצה לעבור לגור איתי (משום מה הוא חשב שזה יהיה הפתרון לרוב הבעיות - המרחק הפיזי שיצטמצם). אבל אני כבר איבדתי אמון. אמרתי לעצמי ולו שאם זה כל פעם נפל על אותו דבר בדיוק - כנראה שזה לא יעבוד אף פעם. ואני באמת מאמינה בזה. אז למה, אחרי שהוא כבר סוף סוך הפסיק עם ההודעות האלה - אני פתאום מרגישה צורך עז להתקשר ולוודא שאנחנו בסדר?שהוא מבין את המעשה ושזה הדבר הנכון לשנינו? מה זה הצורך הזה שלי לדעת שהוא שם (למרות שתמיד טענתי שזה הדבר שהוא הכי לא עושה - לא שם בשבילי...)? אני עדיין בטיפול, והיועצת תומכת בפרידה, היא גם חושבת שהוא לא בשבילי וגם אני. אז למה בכל זאת ואיך יוצאים מהאובססיה הזאת? סליחה על האורך, פשוט צריכה לפרוק ולנסות להבין את עצמי...