מה עושים?

[kriz]

מה עושים?

שלום לכולם,
אמא שלי חולת סרטן שד גרורתי. המחלה התגלתה בנובמבר האחרון ונכון לאז היו גרורות בעצמות.
מאז טרם נעשתה בדיקת פט-סי.טי או כל בדיקה נוספת.
ביום ראשון הקרוב יש לה ביקורת אצל האונקולוג וככל הנראה יתן לה לעשות בדיקות (כרגע היא מטופלת בכדורים הורמונליים).

הבעיה היא שהיא לא משתפת אותי בכלום, לא בכאבים שיש לה ולא בחששות שלה.
ביום ראשון הקרוב, כפי שאמרתי, יש לה ביקורת אצל האונקולוג והיו ישבנו בארוחה משפחתית וגיסתי שאלה למה אני לא הולכת איתה. ברור לי שהיא לא רוצה שאני אלך איתה. אח"כ גם שאמרתי לה שיש לי תחשוה שהיא בכלל לא רוצה שאבוא אז היא אמרה שאין צורך שאבוא - שאני לא צריכה לשמוע את מה שיש לרופא להגיד

היום גם גיליתי שיש לה כאבים ביד, ושלפעמים מתנפח לה השד והיא מחכה לביקורת אצל הרופא להגיד לו את זה. ניסיתי גם להסביר לה שיש לה את הנייד של הרופא בדיוק בשביל הנושאים האלה ואם כואב לה משהו היא לא צריכה לחכות חודשים לביקורת אלא פשוט להתקשר אליו ולהתייעץ איתו.

אני מרגישה שהיא מאוד פוחדת מהמחלה (או יותר נכון מההחמרה שלה) ולא מוכנה שאהיה שותפה (במיוחד שאני כרגע בהריון והיא לא רוצה להטריד אותי יותר מדי, אבל גם אם לא הייתי בהריון היא לא הייתה מערבת אותי).
אני לא יודעת מה לעשות כדי להיות שם בשבילה. אני באמת מאמינה שאם מישהו מהילדים (אני או אחים שלי) ילך איתה לביקורת נשאל שאלות שהיא לא יודעת/מפחדת לשאול. באמת שגם אם אני אלך איתה לביקורת אולי יהיו שאלות שאחשוש לשאול מחשש שהיא תיבהל מתשובת האונקולוג

מה עושים? איך בכל זאת עוזרים לה?

תודה מראש,
אורית

 

[נסיכת הכוכב]

פשוט לדבר איתה

להסביר לה שאתם רוצים להיות איתה , להכנס איתה לרופא להקשיב לחזיק לה את היד

אולי היא פוחדת לאבד את העצמאות שלה , או להראות לכם שהיא פוחדת מהמצב שלה

האם אמא שלך שיתפה אתכם בלבטים שלה במשך השנים ? שמרה על מרחק מהילדים
או שהיא תמיד היתה זו ששמרה על הפרטיות שלה?

 

[סבאיציק]

מניסיוני האישי

כאבא שגונן כול חייו על ילדיו ,גם היום כאשר הם בוגרים, ניסתי לגונן על ילדיי ,
ולא שיתפתי אותם בתחילת דרכי במחלה. זה היה קשה כמו הבשורה עצמה על המחלה.
ילדיי "לא הניחו לי" במובן החיובי של האמירה, הבטיחו שיעמדו בבשורה הקשה.
הנסיכה צודקת, תנסי שב ושוב בעדינות להציע עזרה, להראות לה שאת שם בשבילה,
תשדרי לה כוח עמידות , בסופו של דבר היא תפתח.
היום ילדיי יודעים כמעט הכול. אל תלחצי לדעת את כול הפרטים.
תניחי לה להחליט במה היא מוכנה לשתף , אין צורך להביך.
אלה ימים קשים מאוד לחולה שרגיל לתמוך בילדיו כול חייו,
קשה מאוד להסתגל לעובדה שפתאום הוא זקוק לילדיו. אפילו כאשר
הם כבר בוגרים ובעלי משפחות משלהם.

 

[kriz]

ריגשת אותי מאוד

ואני מבינה את שאתה כותב.
זאת אחת הסיבות שבגינן יותר קשה לי לבוא ולנסות לשכנע אותה. כי אני מבינה שלמרות מחלתה ולמרות שהיא זקוקה לסיוע שלנו היום, היא לא מוכנה לוותר על המקום של לגונן עלינו - ילדיה.

שוב תודה לך ואני אכן אנסה לדבר איתה, כמו שהנסיכה הציעה (וגם אתה). מקווה שאוכל נפשית לעשות זאת (קשה לי נפשית בגלל הפחד ל"הציק" לה יותר מדי ולהכאיב לה נפשית).

אמשיך לעדכן

 

[נסיכת הכוכב]

ואתה סבא מקסים

מאז שראיתי אותך הבנתי עד כמה הכתיבה ממעיטה לתאר אותך
אתה והגברת שלצידך שביתם את לבי בלי קרב , אתם פשוט מקסימים
לא פלא שהילדים לצידך , איך אפשר להתרחק מאבא מסור ומקסים כמוך

 

[kmiki]

מבת לבת

הי אורית. גם אני בת לאשה שחלתה בסרטן (והחלימה).
אמהות תמיד מנסות לגונן, למרות שאצלנו, בגלל מערכת יחסים מאד הדוקה איתי, ועם אחותי, היא אפשרה לנו די מההתחלה לקחת את המושכות לידיים, ואנחנו די "ניהלנו" את התהליכים הרפואיים עבורה, היא היתה צריכה רק להגיע ולקבל טיפול. כל זה היה נכון עד שלב מסויים, שבו שחררנו וחזרנו לחיים שלנו, והיא חזרה לתפקוד עצמאי לחלוטין.
מה שאני יכולה לאמר לך זה שכמו שאת חוששת להתפרק לידה, יש סיכוי שגם היא חוששת להתפרק לידך, ויתרה מזו, היא אולי חוששת מההתפרקות שלך, ועוד לידה, כי כרגע היא מצליחה להחזיק הכל חזק בפנים, וביחד, היא מפחדת לאבד אחיזה ולהשבר.
אני דווקא חושבת שבמצבים האלה שבחיים, יש צורך בדיבור, המון תקשורת, כי אם לא היום, אז מתי?
היא צריכה להבין, שעבורך, זו עשויה להיות הזדמנות אחרונה להיות שם עבורה, לעזור לה, ולתמוך בה, וזה לא הזמן להיות גיבורה גדולה, זה הזמן להיות ביחד.
כמה שזה מצער, זמן מחלה הוא הזמן הכי פחות "כייפי" אבל זה הזמן של להיות ביחד, ולא לבד.
זה הזמן לשתף בתחושות, ברגשות, בכאבים, ובצרכים שלה.
תני לה לראות שלא משנה מה, את שם, אם את יודעת על ביקור אצל רופא, פשוט תתייצבי אצלה בבוקר, ותגידי - אני באה איתך. בלי שאלה, בלי בקשה, בלי היסוס, את שם, לצידה, לאורך כל הדרך.
אולי אפילו, אם זה אפשרי, איזה בוקר, או אחה"צ של שתיכן ביחד, אבל לבד, לא אצל רופא, ולא בבי"ח בטיפול, אלא על חוף הים, או בבית קפה שקט, שיחה מלב אל לב, זה עלול להתפתח לבכי, זה ברור, אבל זה בסדר, אין רע בבכי, הוא משחרר.

 

[kriz]

הבעיה היא שבהתחלה, עוד לפני שגילינו

שזה סרטן גרורתי היא מאוד נתנה לנו להתערב.
היא גם הייתה הרבה יותר שבורה נפשית ולא יכלה לתפקד בלעדינו. היא נשברה לידנו, בכתה המון לידנו ופעם אחת היא גם אמרה לי שיש לה מזל שאני חזקה ושזה עוזר לה (אחת הסיבות שקשה לי להתפרק לידה).
אבל מהרגע שגילינו שמדובר בסרטן גרורתי, ושהיא לא תוכל להחלים ממנו, היא נסגרה.
אני מכירה את אמא שלי - כל כאב הכי קטן שיש לה היא משליכה על המחלה (אם בצדק ואם לא) ובטוחה שהנה, זה הסוף. והיא כרגע מטופלת רק בהורמונים, אני לא רוצה לחשוב מה יהיה כשיגיע היום של הטיפולים הכימותרפיים וההחמרה של המחלה.

תודה על העצות

 

[kmiki]

אני מבינה, ולכן אומרת

שאת חייבת (אולי לא חייבת, אבל זו ההצעה שלי) לעמוד מולה ולאמר לה, שדווקא ברגעים שהיא חושבת שזהו זה (אמן שלא יהיה נכון ושתהיינה לה הרבה שנים איתך), אלה הרגעים שחשוב שהיא תהיה איתך ולא תרחיק אותך מהמצב, כי זה משהו שלא ניתן להחזיר.

 

[kriz]

את כל כך צודקת

וכשאני קוראת את מה שאת כותבת אני רואה את עצמי יושבת מול אמא שלי ואומרת לה את המשפט הזה וכמה שהוא יכאב לה (היא כל הזמן אומרת שהיא לא רוצה שאנחנו נהיה עצובים

)
אבל שוב - את כל כך צודקת - אם לא עכשיו אז מתי? אאגור את כוחותיי ואנסה לדבר איתה כמו שאני רוצה ולא כמו שאני חושבת שהיא רוצה לשמוע...

 

[באהבה רחלי]

לדבר

קראתי את כל התגובות היפות והנכונות שנכתבו כאן. מנסיוני, הדיבור והקשר עם בני המשפחה מחזק ומעשיר את התקופה הלא פשוטה הזו. מעשיר אותה בגוונים של רגשות שונים, וברגעים של חיבור וחוזק. אף אחד מאיתנו לא יודע מתי יגיע הרגע שלו לעזוב, מה שחשוב זה הזמן הזה שיש לנו כאן ועשיו ביחד. ואולי זה זמן לספר סיפורים לדורות הבאים, ולהתחזק מהעבר העשיר. זה גם נותן כוחות בהווה והזדמנות לעתיד עשיר יותר. בעצם, אני מציעה לך לתת פרשנות חדשה ואחרת לדיבור ולחיזוק הקשר. לתת לה את האפשרות להמשיך ולתת לכם דרך הדיבור, דרך הדוגמה האישית של קשר. לפעמים זה מה שמאפשר להפתח.

מאחלת לכן זמנים טובים ככל האפשר, כאן ועכשיו...