מה עושים?
שלום לכולם. אני בת 24 וחבר שלי בן 31,יוצאים 6 שנים והוא החבר הרציני הראשון והיחיד שלי. חבר שלי מאד אוהב אותי,דואג לי,תמיד נמצא לידי כשאני זקוקה לו,ההורים שלי מאד אוהבים אותו,הוא רציני,עובד בעבודה טובה,מסודר כלכלית,בחור עם שאיפות,אנחנו גרים בדירה שלו כבר כמה שנים,אני יודעת שהוא יהיה בעל ואבא טוב. אני גם אוהבת אותו למרות שגם בתחילת הקשר לא הייתי מטורפת עליו. הבעיה שלי היא שאני מדי פעם (ולאחרונה יותר) מרגישה שעם מישהו אחר שיותר מתאים לי הייתי חיה חיים מלאים וטובים יותר,חבר שלי יותר מדי רציני,לא אוהב לצאת,ללא חוש הומור ולוקח הכל ברצינות,אני לעומתו ממש ההיפך,מלאת שמחת חיים,אוהבת לצחוק ולהנות,לפעמים כשאני במצב רוח מרומם נדמה שקשה לו לקבל את זה והוא מנסה להגביל אותי ולהוריד אותי לקרקע,ניסיתי לדבר איתו על זה אבל זה האופי שלו ואין הרבה מה לעשות,אני מרגישה לפעמים שהוא כמו אבא ולא כמו חבר. אני יודעת שהוא מחכה לסיום הלימודים שלו שזה עוד מעט כדי להציע לי נישואין ואני באמת לא יודעת מה לעשות,אני פוחדת לעזוב אותו,אני לא יודעת איך הוא יקבל את זה ואיך אני מתחילה הכל מחדש,חוזרת להורים (שגם הם לא ישמחו) ומתחילה דף חדש לבד,מצד שני האם כדאי להשלים עם חיים לא מספקים בגיל כזה צעיר? ואולי אני לא יודעת מה זה חיים מספקים כי גם אין לי מקור השוואה? אשמח לתובנות.
שלום לכולם. אני בת 24 וחבר שלי בן 31,יוצאים 6 שנים והוא החבר הרציני הראשון והיחיד שלי. חבר שלי מאד אוהב אותי,דואג לי,תמיד נמצא לידי כשאני זקוקה לו,ההורים שלי מאד אוהבים אותו,הוא רציני,עובד בעבודה טובה,מסודר כלכלית,בחור עם שאיפות,אנחנו גרים בדירה שלו כבר כמה שנים,אני יודעת שהוא יהיה בעל ואבא טוב. אני גם אוהבת אותו למרות שגם בתחילת הקשר לא הייתי מטורפת עליו. הבעיה שלי היא שאני מדי פעם (ולאחרונה יותר) מרגישה שעם מישהו אחר שיותר מתאים לי הייתי חיה חיים מלאים וטובים יותר,חבר שלי יותר מדי רציני,לא אוהב לצאת,ללא חוש הומור ולוקח הכל ברצינות,אני לעומתו ממש ההיפך,מלאת שמחת חיים,אוהבת לצחוק ולהנות,לפעמים כשאני במצב רוח מרומם נדמה שקשה לו לקבל את זה והוא מנסה להגביל אותי ולהוריד אותי לקרקע,ניסיתי לדבר איתו על זה אבל זה האופי שלו ואין הרבה מה לעשות,אני מרגישה לפעמים שהוא כמו אבא ולא כמו חבר. אני יודעת שהוא מחכה לסיום הלימודים שלו שזה עוד מעט כדי להציע לי נישואין ואני באמת לא יודעת מה לעשות,אני פוחדת לעזוב אותו,אני לא יודעת איך הוא יקבל את זה ואיך אני מתחילה הכל מחדש,חוזרת להורים (שגם הם לא ישמחו) ומתחילה דף חדש לבד,מצד שני האם כדאי להשלים עם חיים לא מספקים בגיל כזה צעיר? ואולי אני לא יודעת מה זה חיים מספקים כי גם אין לי מקור השוואה? אשמח לתובנות.
) האם אני יכולה להבטיח לך שתמצאי בחוץ בחור מדהים שיתאים לך בדיוק? ממש ממש לא. אני אפילו לא בטוחה שתמצאי מישהו שימצא חן בעיניך כל כך מהר מצד שני, האם אני כן חושבת שיש תקווה חיובית לקשר שלך היום? שיש סיכוי שפתאום תרגישי אחרת לגבי הבחור? האמת... את בעצמך אומרת שאת יודעת שזה הוא והוא לא ישתנה. טוב לך להישאר במקום הזה איתו? ככה את רואה את שארית חייך? להתחתן, בתפיסה שלי, ובעיקר להביא ילדים, זה להחליט להיות מעורבת עם האיש הזה לשארית חייך, וזו החלטה גדולה מאד, שלדעתי רוב האנשים לא יכולים לתפוס את גודלה, את העובדה שגם כשתהיי בת 34 וגם 44 וגם 54 וגם 64 האיש הזה שכבר היום גורם לך להגיש כבולה, יהיה חלק ממערך השיקולים שלך. זה מתאים לך? זוגיות זה דבר מורכב, אני בעד להתחיל אותו עם מישהו שיש לגביו את התחושה החיובית ביותר, לא להגיע לשלב של גיל מתקדם ושלושה ילדים ומשכנתא ואז להגיד "תמיד זה היה שם רק שאני קיוויתי שיסתדר" אני כן מאמינה שאפשר למצוא משהו מרגישים שלמים איתו, גם אם זה לא מושלם. ואם את לא מרגישה שלמה עם הקשר הזה, אז אני לא בעד למשוך רק בגלל פחד משינויים, פחד מתגובת הסביבה ופחד מלהתחיל מההתחלה. השינוי עלול להיות קשה, אפילו מאד, אבל עוד שנתיים מהיום יכול להיות שתהיי במקום כל כך אחר, שלא תביני איך שקלת להישאר במקום המוכר אך הלא נכון לך, כמו שאת מרגישה היום. קחי את הזמן לחשוב על זה לכי לכמה שיחות יעוץ עם מישהו מיקצועי שיעזור לך למצוא בעצמך את התשובות, מה נכון לך ובעיקר- קחי את האומץ ללכת עם הלב. המון בהצלחה
