עוד אין לא היה לי בן זוג לזמן ממושך
אבל כשהתחיל להריח לי עם מישהו שהכרתי משהו מניחוח הקמצנות של הX- חתכתי חזק ומייד. כן פעם הייתי סלחנית יותר, נשארתי עם הX למרות הקמצנות כי אהבתי אותו בטירוף (לא בטוח שאין לזה עוד שאריות או שזה סתם "אפטר שוק"...)ולמדתי לתמרן ולהסתדר למרות קמצנותו. קניתי לעצמי את מה שהוא לא קנה לי, פנקתי את עצמי בזרי פרחים מדהימים שהוא לא פירגן לי, קניתי לי בגדים ונעליים וספרתי ספורים של מחירים זולים ומתנות שקבלתי...בקיצור חייתי בשקר עם עצמי ואיתו. כי החיים שהיו מגיעים לי היו חיים של פרגון והענקה ללא גבולות א. כי היו לנו האמצעים לכך- אז למה לא? ב. כי אני נתתי והענקתי לו בשפע, לא רק מהבחינה החומרית אלא מכל הבחינות ובכל התחומים. הייתי מוכנה לחיות עם הקמצנות הזו עד סוף הימים, כי אהבתי באמת ובתמים ולמדתי שכזה הוא ולכן קבלתי אותו כמו שהיינו מקבלים את הילד שלנו לו הוא היה בעל נכות או מגבלה פיזית או אישיותית. אבל NO MORE לא יכולה להריח ממטר קמצנים, הם עושים לי חררא על העור. אם אין להם ארנק אף פעם, או שיש ארנק אבל אין להם כסף קטן לקפה או אם הם מחשבנים את העלות של כוס הקפה והעוגה, אם הם מכריזים מראש "אני לא רעב...אני רוצה רק קפה" אני בודקת את זה עוד פעם אחת ואז אם זה זה אם זו המחלה.... אני חותכת לפני שאפול שוב בפח. ואני רוצה ממש להבדיל אני לא מתכוונת לאנשים שאין להם, כי "אין" אמיתי זה בסדר. זה מצב קיומי זמני או לא זמני שצריך לחיות איתו ואז צריך לחשבן.