מה עושים איתו

[דיא]

מה עושים איתו../images/Emo35.gif

אני שוב בתחתית מאגר הכוחות שלי עם בועז. הרגע הוא נעמד על המיטה ושחרר בקשת. כי הוא כעס. כי הוא לא רוצה להתלבש ואני כן רוצה. ואתמול זה היה כי הוא לא רצה לשים מעיל, למרות שרוח מטורפת וקר והוא בכלל עם אבעבועות. ויום לפני כי הוא לא מוכן לקבל תרופות, למרות שהיה עם חום. אני אפילו לא יודעת כמה, כי אין סיכוי למדוד לו. בדרך הוא מצליח לעלף אותי מכאבים כשהוא נוגח לי באף ובועט בי וכו'. ובשאר הזמן הוא ילד חמוד, אנרגטי אבל ממושמע למדי, מקסים את כולם. ובכלל, רוב האנשים לא מבינים מה אני רוצה מהילד, כי הוא כזה מתוק. אז מה אני באמת רוצה מהילד? מדוע אני לא מצליחה להתמודד איתו? ומדוע אני כל כך מתעצבנת/כועסת/עצובה/חסרת אונים/בא לי לדפוק את הראש בקיר בכל הכוח?

 

[יעל של עדי]

דיא יקרה

יש לך עדין את פתק ההחלפה? כי אם איבדת אותו אז אין מה לעשות, אבוד. אבל אם את יודעת איפה - פשוט תחליפי. תבקשי דגם אחר. דגם שקט ורגוע. אולי אפילו קצת חנון... קודם כל, עולה המון כאב מהמילים שלך והמון תסכול. זה מעצבן ומבלבל כל השינויים האלה שהם עוברים רגע אחד ילד טוב ומקסים ורגע שני כועס ומגיב. מה עושים? קודם כל, חד משמעית את צריכה להבהיר לו שהוא לא יכול להרביץ לך. ואם הוא עושה את זה את צריכה לעשות משהו שהוא יבין שזה לא אפשרי. למשל לעצור. להוריד אותו ולומר שאת לא מוכנה שהוא יכאיב לך וללכת משם. כמובן שזה אפשרי בבית או במקום סגור ולא בדרך לגן באמצע הכביש. אבל למצוא את ההזדמנות הזאת ולעשות את זה חד. ברור. אפשר גם לנקוט בגישה של בכי מצידך ולהראות לו כמה זה כואב לך. אולי זה יעזור. אפשר לעשות עוד משהו אבל בגלל שאולי יצחק קדמן קורא אני לא יכולה לומר מה. שנית, לנסות לברר מה הם המצבים בהם הכי קשה לך ולבדוק מה גורם לקושי. האם זה בלחץ זמן? האם כשאת עסוקה במשהו אחר? מה המצבים הכי קשים ולנסות לפרק אותם ולבדוק אם אפשר לשנות משהו שם. שלישית, יש ספר שלי אישית מאוד עזר. הוא מאוד אמריקאי וקצת קיטשי. בהתחלה כשקראתי אותו ממש חשבתי שזה אוסף שטויות אבל ניסיתי. ולאט לאט היה שינוי. (עד כדי כך אהבתי שעשיתי את קורס המנחים שלהם...). הספר נקרא איך לדבר כך שהילדים יקשיבו וכו' של מייזליש ופייבר. לי אישית הוא מאוד עזר, אולי יעזור לך. רביעית - אורח רוח. סבלנות. וחיבוק ממני. יעל

 

[דיא]

תודה, על ההמלצות ובעיקר על החיבוק

אני בהחלט זקוקה לו. מצאתי את עצמי חושבת היום עד כמה חשבתי שאני בן אדם מבין ומכיל עד שהפכתי לאמא והבנתי שיכולת ההכלה שלי לא מספקת פרומיל מהצרכים שיש. אני לא מכילה טוב בכי, כעס, עצב. שאני דורשת מהסביבה שלי יותר ויותר הכלה עבור עצמי, והם לא יודעים איך עושים את זה, כי אף פעם לא היתי צריכה. אני לא עושה את מה שקדמן לא מרשה, לא כי זה אסור, אלא כי אני רוצה את זה כל כך לפעמים, בכזו עוצמה, שזה ממש מפחיד אותי. בשנה האחרונה פשוט הפכתי לאדם עם נטיות אלימות, כיוון שרוב ההתמודדות איתו היא פיזית - לחבק, להושיב, להרחיק, להרים, לאחוז, למשוך, לחבק, לנשק, ללטף, להתרפק. אז אני מתאפקת, גם אם לפעמים זה לא היה מזיק לפי גישות מסויימות. זו גם הסיבה שאצל מייזליש ופייבר מצאתי רק מעט דברים שאוכל ליישם ממש, כיוון שהן מדברות המון על תקשורת מילולית. אני באמת צריכה לנסות למצוא מה הם המצבים הקשים. במחשבה ראשונה הייתי אומרת שאין כזה דבר, ועם אלה שלהם יש דפוס קבוע כבר התמודדתי, אבל אני חושבת שאת צודקת ויש לי תחושה שיש מצבים כאלה, פשוט הם לא כאלה מובהקים. אני כאן כי נגמרה הסבלנות. לפחות עד שאמצא מאגר נוסף, איפשהו. אני מחפשת, כנראה שאצל חמותי זה לא המקום הנכון לחפש

 

[sarity33]

דיא יקרה!

ליבי איתך. יש לי מליון דברים לכתוב לך. יכול להיות שלא כולם יהיו רלבנטים אלייך - ילדים שונים, בעיות שונות, גיל שונה אבל אולי תמצאי שם בין השורות משהו שיעשה את השינוי. אבל את זה אוכל לעשות רק מחר בעבודה - הרי בשביל מה הולכים לעבודה אם לא בכדי שיהיה יותר זמן לכתב בפורום (אני פשוט צריכה יותר זמן לרכז את הדברים האופרטיביים שאנחנו ניסינו ולהזכר בהם ולכן אכתב בינתיים משהו יורת כללי). חשוב לי לומר לך משהו במיידי: הדבר הראשון שאני רוצה לעשות זה לחבק אותך. להרים אותך מהמקום הזה של "אני אמא מחורבנת" ולמה? כי רוב הזמן אני נמצאת שם אבל ברגעי השפיות אני יודעת שזה לא המקום שמגיע לי וקל לי לראות את זה על מישהו אחר - למשל עלייך. כשאת כותבת משפט כמו "ובכלל, רוב האנשים לא מבינים מה אני רוצה מהילד, כי הוא כזה מתוק. אז מה אני באמת רוצה מהילד? מדוע אני לא מצליחה להתמודד איתו? ומדוע אני כל כך מתעצבנת/כועסת/עצובה/חסרת אונים/בא לי לדפוק את הראש בקיר בכל הכוח" (מעבר לזה שזה משפט שאני כתבתי ואת העתקת

) אז באמת הרבה אמהות מרגישות את זה בשלב כזה או אחר אבל ההבדל הוא שהן לא מרגישות את זה בעוצמות הקשות שחווים את זה הורים לילדים יותר מאתגרים. בדרך כלל שיחה שלי עם אמא שבורה לילד רגיל מתחילה בזה שאני מתחילה לפרט מה קורה אצלנו (אחרי רצף התלוננויות שלה) ואז השיחה ממשיכה להתנהל מצידה באופן הבא:"אה לא זה לא, אה את זה הוא לא עושה, זה בחיים לא קורה אצלנו, אין מצב" ובסיום השיחה היא מרגישה שיש לה ילד מלאך וקצת איבדה כיוון ולא כל כך מבינה למה היא התחילה להתלונן. אני ידועה כמי שגורמת לאמהות להרגיש מאוד טוב עם עצמן

- ממש "המשפר הלאומי". ילד קשה או ילד עם קושי צורך מהוריו אנרגיות עצומות. הקושי הנוסף שילדים כאלה הם הרבה פעמים ילדים מאוד אהובים בחוץ ומותרים להם המון (אני יודעת שזה מה שקורה איתה בגן) דבר שאוטומטית מציב אותנו במקום בעייתי כשאנו מנסים לשים גבולות. בנוסף, לאחר שעשית את כל מה שעובד עם ילד נוח ולא הגעת להישגים אתה מרגיש ההורה הכי מחורבן על אף שמידת ההשקעה היא בכמה רמות מעל ומעבר למה שצריך ילד. בהשקעה אני גם ובעיקר מתכוונת למידת היצירתיות הרבה שנדרשת ממך בכל פעולה ופעולה במהלך היום כדי להגיע לאותו הישג שהייתי מגיעה אליו בקלות עם ילד קל יותר וזה מייגע מאוד. כל פעולה רוטינית מחייבת אותך לשלוף " פתרונות לשעת חרום" ובעצם רוב הזמן אתה מרגיש שאתה נמצא ב"שעת חרום" אז כדבר ראשון אני לא משווה את ההשגים שלי להורה אחר מאותה סיבה שאי אפשר להשוות את הילד שלי לילד אחר. אבל...אחרי ששום דבר לא עבד ומסקנתי הייתה ברורה שהילדה היא "בעייתית" גיליתי שהדבר שיעשה את השינוי יהיה דווקא שיפור יכולתי כהורה. זה פרדוקס כי הרגע אמרתי לך שאת לא אשמה אז בדברי אני מתכוונת לכך שהגעתי למסקנה שהורה לילד קשה חייב לעלות מדרגה ביכולות ההוריות שלו ולהבין שמה שהוא עשה עד עכשיו זה נפלא ונהדר ומתאים ל - 95% מהילדים אבל זה לא מתאים לילד הספציפי שלו וגם לא יעבוד. וכדי להתמודד עם הילד הספציפי שלו מהסוג השיעי צריך להתכוונן מחדש. ועוד פרדוקס שאני אומר שדווקא עם ילדים כאלה מה שבסוף עובד זה אורך רוח, סבלנות, התפשרות, תקשורת חיובית, עיגול פינות הקניית רפרטואר רחב יותר להתנהגויות לא רצויות שלו עצמו ובעיקר אומץ לעשות את עיגול הפינות וכל התקשורת החיובית הזאת מבלי לחשוב שזה מה שישחית את הילד כי הרי מסביבנו כל הזמן מפמפמים לנו שצריך "לאלף אותם מגיל אפס" אבל אני יודעת שאצלי זה פשוט יקח יותר זמן וגם באופן פרדוקסלי יחייב את האומץ לבחור מלחמות הנכונות לאותה נקודת זמן ולותר על אחרות (וכאן ההבדל כי להורים אחרים יש פחות מקומות וטאבואים שהם צריכים לותר עליהם). ועם כל הסופר נניות והחזרה להצבת גבולות ובמקביל הדודות והסבתות שרוצות שתחנך את הילד מגיל שבוע בערך זה אחד הקשיים הכי גדולים עבורי לדעת לותר, לבחור מלחמות, לעגל פינות וכו'. בכל אופן אצלנו בכל אופן משם באה הישועה. כשיעל נולדה עברנו תקופה של גהנום עם טליה ולא אני לא מגזימה. היינו משפחה בהפרעה. הילדה שלי צרחה ובכתה ברמות כאלה שחשבתי שאני מאבדת אותה (לטרוף). ואז קיבלתי לידי את הספר שהמליצה לי זברה היקרה "להנות עם פעוטות" שלמרות שמו התמים הוא בעצם מתעסק בילדים קשים יותר. תמיד חשבתי שכל חיי אצטרך ליווי פסיכולוגי לטליה כי יש מגוון של התמודדויות ביום ועל כל אחד מהם חיפשתי מענה. מה שהספר עשה שהוא נתן לי מן מנגנון הבנה בסיסי ברמת השורש ולא ברמת הסימפטומים שמאפשרת לי לפתור את כל ההתמודדויות על בסיס מנגנון אחד וזאת באמצעות הבנה של המקום ההתפתחותי שבו נמצאת הילדה שלי (והרבה פעמים אני יודעת לאחר הקריאה בספר שא. היו מקומות רבים שהצבתי לה צפיות גבוהות מדי שנבעו גם מהיכולת התקשורתית המתקדמת שלה שלא בהכרח העידה על הבנה אמיתית. וב. הצבתי לה רף גבוה גם ביחס למה שהיא עוברת - גיל המרד + אחות חדשה שזה מצבי סטרס ששם הבנתי שאני חייבת להנמיך צפיות לרגל המצב. רק לשם הדוגמא מדברים שם על כך שילד בגיל של טליה הוא מאוד אנוכי מעצם טבעו ועדיין אין לו שכל ישר ואיך זה בעצם עזר לי? כשטליה עושה משהו לא מקובל ואני מנסה להציב גבול אני מיד מבחינה אם קיימת אצלה ההבנה או שהיא עושה דווקא ומתפנקת למרות ההבנה שלה ואם אני רואה שלא אני מבינה שזו מלחמה אבודה שיש לדחות (לא לאלתר כמובן אלא לנקודת הזמן הספציפית) וכך אני מצמצמת הרבה מהמלחמות. אני הרבה חשה אותה וזורמת איתה איפה שאפשר למעט המלחמות הספציפיות שעומדות על הפרק. אבל כל מה שאכתוב לך לא עובד תמיד - כולמר לפעמים זו אחת הפעולות לפעמים זה תמהיל של כמה פעולות הכל בהתחשב בנתונים בשטח. ועדיין למרות השינוי שעברנו יש ימים שאני אומרת בדיוק את המשפט שלך ויש ימים שאני מרגישה שהתקדמתי אפס צעדים אבל אני לומדת לחיות עם ימים קשים במיוחד ולא לתת להם להשליך על הכיוון שקיבלתי כי אני מבינה שהתוצאות לא יבואו מהר אבל זה עדיין לא אומר שאני טועה. בקיצור שולחת לך מליון

מאוד מכירה את נקודת השבירה שהגעת אליה ורוצה לומר לך מכאן שלמרות שאני לא מכירה אותך אני בטוחה שאת אמא נפלאה ומדהימה והרבה הרבה פחות מחורבנת ממה שנראה לך. תחזיקי מעמד

 

[sarity33]

קבלי את המגילה

מראש מתנצלת על האורך. קשה לי מאוד לכתוב על זה ואולי לא תמיד הצלחתי להבהיר את העוקץ שבעניין למה זה באמת עובד אבל באמת השתדלתי. נתחיל מהרמה הטכנית שזה הקטע היותר פשוט: 1.הקצאת זמן גדולה – אנחנו קמים ב 5:30 וזה עושה לנו טוב (טוב אני גם קמה ב – 3:00 להאכיל וכו' אבל ב – 5:30 לא משנה איזה לילה היה אני על הרגליים. זה מאפשר זמן להתנהל יותר באטיות, לצחוק בדרך, להאריך היכן שהיא רוצה להאריך אפילו זמן להתנגדויות שמעצם זה שמוקצה יותר זמן אז גם התגובות להתנגדויות הן יותר סבלניות ולבסוף לבצע את הפעולות הנדרשות כדי להתחיל את היום. 2.אוכל ושינה – ילדים בגיל הזה בלי קשר לאשיותם עם נטיה גדולה יותר לפתח תסכולים. אנחנו פתאום עלינו על זה שבעצם טליה אוכלת ארוחת צהריים ב – 1230 וב 1500 או 1600 נותנים להם כריך עם שוקולד או עוגיות. כשהיא הייתה מגיעה הבייתה היא כל הזמן חיפשה לאכול והייתה מאוד לא רגועה. בסוף החלטנו שארוחה טובה היא מקבלת כשהיא מגיעה הבייתה וזה בהחלט עושה את ההבדל. לנושא העייפות אין פתרון אז אני עושה לה כשאפשר אמבטיה חמה והיא משחקת שם וזה נותן לה קצת רוגע. 3.כשטליה עייפה היא יכולה להכנס למלחמה על כל דבר. לזכותו של בעלי יאמר שהרבה פעמים רגע לפני שאני נלחמת בה על דברים שחשובים לי ברמה של טאבו הוא לוחש לי "עזבי את זה היא שפוכה". לכאורה יש כאן חוסר עקביות אז לסיכום הסעיף הזה אומר שאני מאוד עקבית עד הרגע שהיא שפוכה ושם אני מוותרת גם על הפרות הקדושות שלי. 4.הוצאת אנרגיה – אצלנו זה פחות רלבנטי. טליה עם רמות ברזל מאוד נמוכות. היא באה הבייתה עם מוטיבציה מאוד נמוכה לעשות משהו אבל עבור ילד פעיל נראה לי שכדאי ליצר פעולות להוצאת אנרגיה. 5.שמתי לב שרמת הציפיות שלי מטליה עלתה בעקבות הצטרפותה של יעל. אני דורשת ממנה להתחשב (והרי זה מתנגש הם בשיא האנוכיות שלהם אגב, פעם לפני קריאת הספר יכולתי בקלות לחשוב על הבת שלי שהיא ספציפית מאוד אנוכית ורק זה יכול היה להרגיז אותי ולהוביל לויכוחים) לשמור על שקט. גיליתי שאם היא הייתה עדיין לבד והייתה שרה בקולי קולות הייתי מתמוגגת ממנה כאמא והנה פתאום בגלל אחותה זה נחשב לפשע כנגד האנושות ולכן אני מנסה לבחון את המעשים שלה בלי ההטיה הזו של נוכחות אחות שיש להתחשב. אני כן מבקשת להתחשב אבל לא דורשת את זה עד כדי ויכוח. אני משננת את זה לעצמי כל הזמן שהיא עדיין קטנה וזה שהגיעה אחות נוספת קטנה יותר לא הופכת אותה לגדולה. 6.בהמשך לסעיף הקודם. אני לא נלחמת ברגרסיות שלה. אחרי שטליה נגמלה מזמן מבקבוק פתאום כשהיא רואה את אחותה היא מבקשת בקבוק ולא סתם "שאני אוסיף לה דובי" (כלומר סימילאק) בעידן הקודם הייתי מתוכחת איתה שהיא גדולה ולא צריך כבר בקבוק ומה פתאום דובי וכו'. אז אני נותנת בקבוק ועושה כאילו שמתי "דובי" ואני לא מפחדת מהרגרסיה הזו כי אני בטוחה שאם הייתי מונעת את זה ממנה זה לא היה עובר וזה שאני זורמת איתה בסוף לבד היא תבין שהיא לא זקוקה לזה . רגרסיות אגב אצל טליה יכולות להיות פתאום אלימות כעס וכו'. שמתי לב שיש קטעים שאני עם יעל ופתאום היא צופה בנו בשקט ואז מיד אחר כך באה התנהגות אגרסיבית ולא רצויה וצריך ממש להפנות קשב רב כדי לראות את הקשר כי לכאורה עם אתה שקוע במשהו אחר לא ברור הקשר הזה. 7.ניצול מסרים והתנהגויות מהגן. בגן שרים איתם את השיר "חברים טובים נהיה" אחד המסרים שאני מפמפמת לה כל הזמן זה שאני חברה שלה והיא שלי וחברים טובים דואגים אחד לשני, לא מרביצים וכו' וכו'. אני באופן אישי לא מאמינה בהורות שהיא על בסיס חברות אבל בשלב הזה בגיל הזה אין לי בעיה עם המסר הזה ואחרי מספר פמפומים אני רואה שהיא מפנימה שאני סוג של חברה שלה ולפיכך היא צריכה להתנהג בהתאם. 8.בנוסף, אני יודעת שבסך הכללי טליה נשמעת בגן לכללים. אני יודעת שיש לה כבוד גדול למטפלות ולגננת ולכן גם שם אני מנצלת את זה לטובתי ומותרת על האגו שלי של "אני אצליח לעשות מה שהם עושות" במקום זה אני בונה את המסר שלי על סמך מה שהושג בגן - אם טליה זורקת צעצועים, דורכת עליהם או משחיתה והיא יודעת שבגן אסור לעשות את זה אני מזכירה לה שכמו שבגן "כוכבא או פנינה לא מרשות" אז גם בבית אסור. 9.חיבוק – בעיצומו של כעס ותסכול מצדה אני אומרת את המנטרה שלי בשקט לאותה סיטואציה גם בהנחה שהיא לא מצליחה לשמוע אותי בעיצומו של הבכי ואני די מהר מציעה לה חיבוק. אבל זה לא חיבוק וויתור זה רק חיבוק כדי להחזיר לה שליטה וקרבה. במרבית הפעמים זה עובד אבל לא תמיד. 10.אני רואה במצב הזה של הצטרפות אחות למשפחה סוג של סטרס עבור טליה אני חייבת להפחית איפה שצריך. יש נושאים שחשובים לי שמראש החלטתי שאני דוחה אותם כרגע שמראש ידעתי שהרמת הצפיות ממנה לא תוביל אותי לשום מקום וכן אני יודעת שהורים אחרים מזמן הגיעו להישגים בתחומים שחשובים לי ואני חורקת שיניים וחיה עם זה שאני אוכל לממש את החזון שלי בשלב מאוחר יותר. ויתרתי במקומות שפעם לא ויתרתי כשהיא לא הייתה בתקופת מרד ולא נוספה לה אחות – לא עולה לי כרגע דוגמא ממש טובה ובכל זאת היא יכולה לבקש לאכול בננה פעמיים או שלוש ביום יכולתי להתווכח איתה על זה אבל במצב הנוכחי אני אומדת את הנזק ומבינה שזה פחות נורא מדברים אחרים (כמובן שלא הייתי עושה את זה עם אפרסמון) אבל גם ככה רמות הברזל שלה נמוכות אז שום נזק לא באמת קורה. פעם הייתי נלחמת איתה "לא את כבר אכלת זה לא בריא" . 11.הומור – זו שיטה נהדרת שהמומחה הגדול בה הוא בעלי. אחת הדרכים המרכזיות שלו זה הומור ולהסיט את תשומת הלב ממקור הבעיה. הוא מעיין נובע של סיפורים ושטויות ובנוסף לכך גם ידע – אני חושבת שאחת הסיבות שהידע של טליה והורבליות שלה כל כך מפותחת נובעת גם מעצמה אבל גם מכך שמגיל אפס כל הזמן דיברנו איתה ולימדנו אותה דברים שזו הייתה הדרך להסיט את תשומת ליבה. אבל זה צריך להיות משהו באמת מעניין כי היא מספיק חכמה להבין שמתנהלת כאן מניפולציה. אם היא בועטת בו בזמן ההחתלה הוא יכול "לשחק אותה" כאילו הוא נפל או שהיא מדגדגת אותו ואז הם שניהם מתגלגלים מצחוק היא שוכחת ממוקד הבעיה ותוך כדי לטעמי מגלה שהרבה יותר נעים לצחוק עם אבא מאשר לקבל את פניו הזעופים. אם משהו היה אומר לי בעידן הקודם לקבל התנהגויות כאלה בהומור הייתי חושבת שהוא המודל הכי גרוע להורות אבל בתכלס זה עובד וזה גם יוצר אצלה רפרטואר יותר רחב להתנהגויות הלא רצויות שלה. כשהמסר הוא לא "זה מצחיק שאת בועטת" דוגמא נוספת: כשהיא מפזרת צעצועים בכל הבית ודורכת עליהם ומשחיתה אני הרי יכולה לכעוס עליה ולנזוף בה בלי סוף במקום זה אני מבקשת ממנה יפה שתרים כי חבל וזה יהרס או מראה לה איך כמעט דרכתי על זה ואם יש רצף של כמה מקרים כאלה אז באחד מהם לפחות אני אגיד לה "אוי תראי נפלה לך הבובה על הרצפה חבל היא תקבל מכה" שזה מוריד ממנה את האשמה ואת המקום הננזף והיא נסחפת אחרי בדאגה לבובה ואז מאוד בקלות היא מתרצה ומרימה. 12.שיטת הקיר – זו שיטה שלמדתי כאן. כשאני רואה ששום דבר לא עובד פונה במסר חד משמעי ומחזיקה אותה קרוב "או קי עכשיו אמא לוקחת אותך ואנחנו מתלבשים ואין ויכוחים נקודה" וזה מדהים אני צובטת את עצמי כמה פעמים כשזה עובד. כשיש זמן בבוקר אני מבקשת ממנה לקום כדי שאחליף לה – ואצלנו זה קריטי מדובר בשלשולים ובצואה מאוד חריפה – פעם ראשונה היא אומרת לא אז אני אומרת לה אוקי קחי לך שתי דקות שוב חוזרת שוב היא לא רוצה אומרת לה שאני נותנת לה עוד שתי דקות בפעם השלישית אני מכריזה שקיימות שתי אפשרויות – עוד שתי דקות להגיד לי שהיא מוכנה או שעוד שתי דקות אני מגיעה לקחת אותה. נהגתי כך כבר מספר פעמים ומה שקרה הוא שבטרם הסתיימו להן ה – 2 דקות האחרונות היא קמה וקראה לי "אמא עכשיו אני מוכנה" להגיד לך שזה יעבוד תמיד ממש לא!

 

[sarity33]

...המשך

13.השיטה הפולנית – אני לא אוהבת את השיטה הזו כי היא....פולנית וקצת מניפולטיבית ולכן אני עידנתי אותה קצת למשל מאוד קשה לי עם זה שטליה נוטה לבכות והרבה אז מכיוון שיעל היא חייכנית ברמות אני כל הזמן מעבירה לה מסר תראי כמה שהיא חמודה איזה חייכנית לא בוכה אם לא כואב לה אמא אוהבת שטליה צוחקת ומחייכת. לפעמים אני ממש מדברת עם יעל עצמה על אופייה הנוח ויודעת שטליה מאזינה עם כל הרדארים. מה שאני לא עושה (וכאן העידון) אני לא אומרת לה "תלמדי מיעל" אלא מראה לה באמצעות יעל שזה יותר נעים ויותר כייף והתגובה שלה בדרך כלל– היא קוראת לי "אמא תראי" וחושפת שיניים בחיוך גדול (שזה גם לעבוד על הצד התחרותי שלהם). אז זה רחוק מלהיות הטבע שלה אבל היא בהחלט מתחילה לאט לאט להפנים שזה עדיף וכדאי. 14.עייפות שלנו – זו תקופה מאוד אינטנסיבית עם תינוק בבית. אנחנו חיים עם אפס עזרה, ולקנות עזרה אין לנו כסף אז זה רק אני והחצי שמגיע ב – 1900 הביתה ולכן אנחנו פשוט הולכים לישון מוקדם כי שמנו לב שהעייפות שלנו מקרינה מאוד על הסבלנות שלנו להתמודד עם הקשיים. 15.לא ניסיתי – רכיבה טיפולית – הציעו לי את זה כמשהו שמלמד אותם שליטה עצמית. כרגע לא ביצעתי אבל שוקלת בחום כי נושא השליטה מאוד משמעותי לטליה ומאוד מהותי באופיה. דיא, מתנצלת מראש אם כתבתי לך דברים לא רלבנטיים ומנגד בטח כתבתי דברים שכבר ניסית. מקווה שאולי קלעתי במשהו. לדעתי, זה קצת יותר קשה כרגע מכרגיל משום שיש לו אחות חדשה והם בתכלס מאוד סובלים גם אם משדרים ובאמת מאמינים שזה משהו טוב שקרה. את גם מטופלת כרגע בעוד ילדה וגם מניקה ובטח עייפה ובאמת קשה ליישם. אני ממליצה בחום על הספר של זברה כמו גם על הספר של יעל – איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו – לא קראתי אבל רפרפתי וברור לי שמהר מאוד אגיע אליו. אני לא מתייחסת לאף ספר כתורה מסיני אלא לוקחת ממנו מה שמתאים, בחלק מהמקרים עושה אדפטציה למה שספציפית מתאים לנו, משנה מוסיפה משדרגת. מקווה איתך שיהיה יותר קל ושלו בהקדם.

 

[זברה כתומה 19]

את מלכה אמיתית.

והחסרון היחיד שלך, שכשאת מסתכלת במראה את לא רואה את המלכותיות ואת הכתר. אבל הם שם. תמיד היו. אין הרבה כמוך ואין עלייך, ואין ספק שהבנות שלך הרוויחו. את יודעת את דעתי שילדים לא מוקצים "סתם" להורים, ולא סתם קיבלת זוג אתגרים שכזה.

 

[אמאדובה]

שרית, קראתי בשקיקה

כמו שנייטי כתבה העצות שלך מתאימות גם לילדים "קלים". מורידה את הכובע בפנייך על ההתמודדות שלך עם טליה. כמו שזברה אמרה, לא סתם טליה זכתה בהורים כמוכם.

 

[נייטי]

קראתי כל מילה ומילה שלך בשלושת ההודעות

בשקיקה גדולה. מעבר לאוסף העיצות המדהים שכתבת כאן, אני חושבת שהגישה שלך נפלאה לא רק לילד "קשה". מאוד התחברתי לשיטת ההומור (שגם אצלנו זוכה להצלחה כבירה ומיושמת הרבה ע"י האיש שלי בעיקר כי הוא פשוט כזה ולא מתוך מחשבה עמוקה), אין לי שום ספק שאפשר להרוויח המון מהשיטה הזאת. לא כ"כ יודעת מה עושים במצבי קיצון כמו שדיא מתארת או במצבים כמו שאת נתקלת בהם. מודה, סביר להניח שאם תומר היה משתין בקשת על הספה בכוונה, הייתי משתוללת כמו תרנגולת שחוטה בעיקר מההלם, וכבר באותו רגע היה כאן טרארם שלם של גבולות. אבל זה כנראה בגלל שזאת תהיה חוויה ראשונה עבורי. אילו זה היה דפוס קבוע, אני מניחה שהייתי קונה כל מילה שלך, חורטת אותה באבן ותולה על הקיר. אין לי מילים מרוב הערכה לדברים שכתבת. יקירתי, הבנות שלך זכו. אחרי שקראתי אותך מתחשק לי ישר להתייעץ על מה שמטריד אותי אבל לא בא לי לפתוח על זה שירשור מכל מיני סיבות. ובכל מקרה, תוהה מה עושים כשהמצב הפוך. כשאת מרגישה שהילד שלך בסדר גמור, בעל גבולות, משתף פעולה נפלא, קשוב ונהדר, וכולך התפעלות פולניה מהנער, בעוד יש בסביבה גורמים שחושבים אחרת, שיש לו בעיית גבולות, שהוא בסדר אבל לא מספיק בסדר (כשאני אומרת גורמים אחרים אני מתכוונת לגורמים כגון סבים סבתות או כגון גננת). מרגישה שגם את וגם דיא נוגעות בבעיה הזאת, שהסביבה חושבת שאתן סובלות מתפיסת מציאות לקויה כלפי הילדים שלכן, וגם אני מרגישה ככה לפעמים אבל מהכיוון ההפוך. טוב, אולי בכל זאת אפתח מתישו שירשור שלי. סליחה שהתלבשתי ככה עליכן. הולכת לקרוא אותך שוב.

 

[happy]

נייטי אם לך טוב עם הילד שלך

לדעתי זה מספיק. לעולם הילד שלך לא יהיה מספיק טוב עבור כווווווווווווווולם. אם את מסתדרת מצויין עם תומר אין לכם בעיות גבולות, בעיות של קריזה, נוח לך עם המצב. מה שאני רוצה להגיד לך אם לך טוב עם הילד זה מ ס פ י ק

 

[דיא]

מסכימה ולא מסכימה

זה אכן מספיק שאת מרגישה בסדר עם הילד שלך וזה חשוב, אבל הרבה פעמים (מעבר הצורך הטבעי שלנו לקבל אישור על מעשינו מהסביבה) יש דברים שנראים אחרת מבחוץ.

 

[sarity33]

נייטי

לגבי התהיות שלך לגבי התומרון חושבת שתלוי מי אומר מה ועד כמה אני חושבת שתפיסת עולמו דומה לשלך. כלומר, אצלנו בגן למשל התאוריה השלטת היא: אם הילד הוא א' סימן שההורים שלו/בבית שלו קורה ב'" = גישה מיושנת שמטילה אחריות אך ורק על ההורה גישה מתנערת וגישה שלא לוקחת בחשבון את המזג של הילד. אז למשל אני סומכת על הגן שיתן לילדה שלי אהבה וחום אבל אני ממש לא מוטרדת מהמסקנות שלהם לגבי ההתנהגות של טליה. קשה לי לענות לך באופן ספציפי יותר כי אני לא מכירה את הפרטים אבל על פניו אני חושבת שכך ההייתי מנסה להתמודד עם הדברים שנאמרים על תומר. אם ההתנהגות של תומר תואמת את תפיסת עולמך וזו לא סתם טמינת ראש בחול אז לכי על זה. אני חושבת שבין אם אנחנו רוצות או לא אנחנו נותנות משקל מאוד כבד למה הסביבה אומרת ולפעמים הסביבה אומרת שני דברים במקביל כמו שדיא תארה בקשר לבועז ולפעמים הדברים שלהם מרחיקים אותנו מהיכולת להתחבר לאינטואציה שלנו למה אנחנו חושבים. אנחנו לא רוצות להיות מדי הסטריות וגם לא מדי אדישות ולא פעם אנחנו מכות על חטא שלא הקשבנו לעצמנו. באופן אישי אני חושבת (אבל מרבית הזמן לא מבצעת( שאין לי נסיון בגידול ילדים כמו אמא שגידלה עשרה ילדים אבל עם הילד שלי יש לי את הנסיון הרב ביותר אבל מודה שתמיד משאירה צוהר (במקרה שלי זה שער בגודל שער הנצחון) לשמוע מה הסביבה אומרת ולתהות על הדברים. יאללה תפתחי שרשור סיקרנת אותי. תודה על המחמאות אבל איזה באסה שאני לא יכולה להנות מהם כי מרבית הזמן אני מרגישה שאני עושה הרבה והרבה לא טוב

 

[דיא]

וואו - תודה

זו אכן נקודת שבירה ותחתית. היום היה כבר יותר טוב ומחר אולי יהיה מצויין אבל אני יודעת שגם מחר אולי יהיה זוועה, ואם לא מחר, אז בטוח ביום אחר. ואני חושבת שזה עוד אחד הדברים ששוברים אותי, לא רק ההתמודדות עם המצבים אלא בעיקר זה שאני מצפה מהבן שלי להכי גרוע ולא להכי טוב. אני חיה בכוננות ספיגה מתמדת, ומה שמפתיע זה לא שהוא מתנהג כך או אחרת אלא כל פעם העוצמות והתיחכום ההולך וגדל של ההתנהגויות שלו. ייתכן שיש לי ציפיות גבוהות ממנו, אבל אם הן שם הן לא מודעות. אני מוותרת לו בהמון מקומות על דברים שלא היתי מוותרת בעבר או שאני מרגישה שאני לא רוצה לוותר או שאחרים חושבים שאני לא צריכה לוותר. ואז הצבת הגבולות שהם בלתי עבירים נעשית קשה עוד יותר. גם אני כבר לא יודעת מה הם הגבולות הבלתי עבירים. חוץ מהמאוד ברור, כמו הכביש, אני כבר לא יודעת. אני חושבת שפשוט עייפתי. התשובות שלך גם נתנו לי כמה רעיונות חדשים, גם חיזקו חלק מהדברים שאנחנו (בעיקר אני) עושים, ובעיקר הבהיר לי שאני צריכה לשבת עם עצמי ועם האיש ולעשות תכנית פעולה ברורה, כתובה ומעשית. הנסיון לאלתר ולהגיב כל פעם למצב ולתגובות שהוא גורר פשוט מתיש אותי. בנוסף אני יותר ויותר מבינה עד כמה הוא מפגר בהתפתחות השפה, כמה הוא לא מבין וכמה הוא לא מתקשר, כי יצא לנו לבלות עם ילדים שקטנים ממנו בשנה, שהרבה יותר ברורים ממנו. ואני נמצאת במקום עכשיו שמזכירים לי כמה זה באשמתי (אבל שוכחים שלפני שנה וקצת, כשהייתי מוטרדת מזה, אמרו לי "תני לילד לגדול בשקט") אני יודעת שבפולניה (ואני מזכירה לכן, אני מבלה את השבוע הזה אצל חמותי, כלומר בלב פולניה) אסור להתלונן, ואצל אחרים זה יותר קשה, אני פשוט חייבת לעשות את זה כאן בפורום (כי פה בפולניה אי אפשר).

 

[אםדניאל]

דיא יקרה

קודם כל

. הקשיים בהורות הן כל כך קשים ובתחושה שלי כ"כ מלאים בבדידות. כי רק הילד שלך יעורר בך כאלה אמוציות.(כי הוא שלך) אני מוצאת את עצמי לפעמים צורחת (ובתקופות קשות זה לא לפעמים) וגם אני מגלה בי אלימות שרוצה לפרוץ. רציתי לציין משהו אחד מתוך הדברים שכתבת כאן. כתבת: אני מוותרת לו בהמון מקומות על דברים שלא היתי מוותרת בעבר או שאני מרגישה שאני לא רוצה לוותר או שאחרים חושבים שאני לא צריכה לוותר. ואז הצבת הגבולות שהם בלתי עבירים נעשית קשה עוד יותר. גם אני כבר לא יודעת מה הם הגבולות הבלתי עבירים. אני חושבת שזה חלק מהקושי. אני מסכימה שצריך גמישות ומסכימה שצריך לקרוא את המצב אבל, בעייני גבולות הם דבר חשוב, ודבר שנותן לילד ביטחון במציאות. עצה שנתנה לי חברה טובה בתקופת "המרד הראשון" של הבכור. לבחור מספר גבולות שהם בלתי עבירים. אם התקופה קשה זהיכול להיות דבר אחד או שניים או חמש מה שנכון לכם. הדברים האלה יוחלטו ע"י שני ההורים והם יהיו חומה. אצלי זה היה ציחצוח שיניים, אבל לכל אחת יש מה שחשוב לה. ברגע שיש גבולות שלא נפרצים, לא משנה מה קרה (וגם עם הצחצוח היה בסוף סמלי בלבד) נעשה הכל יותר ברור ולאט לאט נוספים עוד גבולות . מעבר לזה שברגע שיש גבולות בלתי עבירים כשגרה, זה מאפשר הרבה יותר גמישות בקשר לכל השאר, כי המסגרת נשארת.זה חשוב לילד ולא פחות חושב גם לאמא ולהתנהלות המשפחתית. עוד דבר שאולי הייתי משתמשת זה פסק זמן. אם הוא משתין עלייך או מרביץ לך או כל התנהגות כזו, בכלל לא משנה כמה הוא כועס או שנולדה לו אחות - לא עושים את זה ויש פינת פסק זמן או ללכת לחדר (לפני הסופר נני האנגליה זה ל דקה שכל שנת חיים). אני הייתי בטוחה שזה לא יעבוד אצלינו. הייתי בשוק אצל חברה שפשוט שלחה את הילד לחדר והוא נשאר שם. אבל גיליתי שאחרי שמתעקשים על הפסק זמן (אמורים בלי צעקות וכעס, אלא באסרטיביות שקטה , - בזה אני לפעמים נכשלת...)כמה פעמים וכמה זמן שצריך (גם שעה ויותר של להחזיר לחדר כל פעם עד שישב את הזמן שהקצבת לו) פתאום הוא הולך לחדר, יושב שם ויוצא רגוע יותר. בקיצור, בתקופות שהכי קשה להציב גבולות הם הכי נחוצים

שזה כמו שבדיוק כשאמא צריכה קצת שקט וזמן לעצמה הילדים נכנסים לה לוריד ונלתים על המכנסיים וכמו עוד הרבה חוקי מרפי שעובדים מעולה בהורות

ןעוד כמה חיבוקים

 

[רינת200]

דיא יקרה

דבר ראשון מגיע לך חיבוק ענק ואיזה זמן לעצמך לבכות לצחוק לקנות בגדים או כוס קפה, הייתי מנסה לתאם עם פולניה או החצי אבל לקחת איזה זמן הפוגה מהמלחמה התמידית. אני חושבת שכיום ההורות הפכה למין מיקצוע כל כך קשה. תמיד יש משהו לשפר, תמיד לא עשית מספיק ותמיד אבל תמיד את אשמה בכל דבר שפחות ממושלם. גם אין כאן שום קרדיט חיובי, כי בדברים שהוא טוב זה הילד מוכשר, אבל כל ממש כל הבעיות הן עליך. ולמרות שאת יודעת את זה אני אכתוב בכל זאת, כל ילד שונה, יש כאלה שמדברים מדהים ואחר מצייר נהדר, אני יודעת שעם הבכורה שלי כל פעם שכחתי את זה ושמתי דגש לדברים כמו דיבור שהיא פחות טובה ולא לפזלים או הציור שהיא היתה מעולה בהם. אני לא זוכרת בן כמה בנך אבל אבל אולי הייתי יושבת עם הגננת שרואה הרבה ילדים ומשווה היכן יש בעיה והיכן יש פיגור שהוא בגדר נורמלי. למפות איפה יש בעיה ואיפה אנחנו משווים לילד הכי מוכשר ושמים סטנדרטים לא נכונים. מצטערת שאין לי הברקות ועיצות חכמות אבל יש לך המון חיבוקים ממני

 

[happy]

דיא בדקתם בעיות שמיעה אצל בועז../images/Emo35.gif

בועז מדבר בשתי שפות

המון פעמים דיבור בשתי שפות גורם להתפתחות איטית יותר של השפה אבל זה מסתדר לבד מאוחר יותר. המון בעיות יכולות לנבוע מבעיות שמיעה שבדיקה מאוד קלה פשוט שוללת אותם.

 

[happy]

דיא יקרה כמה שזה מוכר לי

גם ליהי היא כזאת. כל מי שרואה אותה אומר לי לא יכול להיות שהיא לא ילדה מקסימה. וכן ליהי רוב הזמן מקסימה אבל שהיא רוצה המפלצת פשוט יוצאת החוצה. יש לי גבולות ברורים מאוד. אם ליהי לא רוצה ללבוש מעיל ביום קפוא אז היא פשוט נשארת בבית! ופעם אחת אפילו סגרתי את האור בכל הבית ו"כאילו" יצאתי. תוך שניה הילדה יצאה החוצה עם המעיל ביד. אנחנו מסכימים שברגע שהיא נכנסת לגן המעיל יורד. לגבי תרופות צר לי אין לי תובנות כי אצלי הם היפוכנדרים שניהם כמו אבא שלי ותרופות זאת אחת האהבות הגדולות שלהם. שלשום ליהי לא רצתה להתלבש לא צריך הלכה לגן עם פיז'מה ואמרתי לגננת לא להלחיף לה את הבגדים. הילדים צחקו עליה מאז אין פיזמה לגן. אין מה לעשות לפעמים הם צריכים ללמוד דרך הידים. אישית אני לא מתעמת עם ליהי פשוט מנסה משא ומתן. מנסה לתת לה כל מיני אופציות לרדת מהעץ שהיא עלתה עליו. חושבת שסיפרתי שליהי כמעט פרקה לי את הלסת. באתי להרים אותה והיא קפצה וסגרה לי בכוח את הפה. שבועיים סבלתי כאבי תופת במפרקי הלסת. בסוף הגעתי לבית חולים ושם התברר שיש לי "רק" שטף דם. כשזה קרה אני צרחתי מכאב וכל הקניון הסתכל על ליהי. זה לימד אותה שאמא לא עשויה מברזל ואסור אסור להכאיב לי. אני לא מרשה בשום אופן להרביץ לי או לאבא גם אם זה אומר לעצור הכל. פעם ליהי העיפה לי סטירה בסוף החוג בלט שלה. למה ככה

היא פשוט עפה הביתה וכל אותו ערב לא היה TV,לא היה סיפור. היתה ארוחת ערב מקלחת זריזה ולמיטה. והוסבר לה שבגלל שהיא נתנה לאמא סטירה לאמא לא נעים לספר לה סיפור ולראות איתה TV ולכן היא הולכת לישון. אני דוגלת בלהסביר להם שלכל מעשה יש תוצאה מאוד מאוד ברורה. מאותו יום היא הרגיעה את עצמה. (עד הסרט הבא

) קחי אוויר

 

[נייטי]

לא יודעת מה לענות

ואחרי שקראתי את כל התובנות הנבונות של שריתי גם לא בטוחה שיש משהו חכם להגיד. אפשר רק לשאול מה כבר ניסיתם? כלומר איזה שיטות בעבר ניסיתם כדי לעצור את המכות או ההתפרצויות? מה למשל עשית אתמול באותה סיטואציה? אני שואלת לא כדי חלילה לעצבן אלא כדי להבין מה השיטה שלכם עד כה ולנסות לחשוב מה הלאה.

 

[פלגיה]

דיא ../images/Emo201.gif

אני חושבת עלייך כל היום, ולא מוצאת את המילים. למה את לא מצליחה להתמודד איתו? אולי כי הוא מאוד מאוד דומה לך? אולי כי הוא מעיר אצלך נקודות חלשות שאת היית רוצה לשכוח אותן? אולי כי הוא דווקא דומה לאבא שלו, (ואז חוזרים לשאלה הישנה - מה היה באותו אדם שריתק אותך אליו? על אילו נימים הוא ניגן? מה באדם המבוגר והשלם הוא טוב, בעוד שהילד שהוא היה קשה להתמודדות?) בדרך כלל זה המצב. קשיים עם ילדים יש הרבה. ילדים "קשים" יש גם הרבה, ברמות שונות. אבל ילד שמקסים את כולם ורק מאימא שלו מוציא כאלה אמוציות חזקות, כנראה שיש כאן משהו חזק יותר, פנימי יותר, משהו שאת צריכה לבדוק עם עצמך. וכן - לחשוב. להכין תוכנית פעולה (לא שהיית יכולה לחשוב על תוכנית מגרה "מה עושים כשהילד שלך משתין לך על הספה בכוונה" אבל כן ברמה של "מה עושים כשהוא עושה משהו ממש בוטה בדווקא). לפעמים צריך להכיל, ולקבל, ולרכך, ולדאוג שלא יהיה רעב, ולא יהיה עייף, ולפעמים לא. יש ילדים שצריכים משהו אחר. אני לא מדברת על "גבולות" כי זאת מילה שחוקה, אבל לפעמים ילד עם צורך חזק בשליטה צריך הורים מאוד-מאוד חזקים מולו. ואת זה אני אומרת דווקא כי הייתי אימא נורא-נורא-נורא מכילה וממש משתדלת לרכך עימותים ולספוג, עד שגיליתי שיש לי בכורה שתסלים עוד. ועוד. ועוד. ועוד. עד שתגיע לשיא. ואז התחלתי להסלים בכוונה הרי טריקת הדלת תגיע ממילא. ורק אחריה היא תצליח לבוא לחיבוק - אז למה לא לקרב את מועד הטריקה כדי לקצר עניינים? אז אני לא אומרת לפתוח מלחמות עולם עם הילד שלך, אבל כן לחשוב ולבדוק כי אולי זה מה שהוא צריך בעצם הארכתי, וקצת קשקשתי, ובטח אני לא ממש קולעת לסיטואציה שלכם. אז תשמרי רק את החיבוק מהכותרת.

 

[זברה כתומה 19]

ניחוש

למה רוב האנשים לא מבינים מה את רוצה מהילד? יש לי ניחוש. האמת ששניים. הראשון זהה לשאלות שפלגיה העלתה לך - לגבי הנימים המאד מסויימים שהוא פורט לך עליהם וקשורים פחות אליו ויותר אלייך או לבעל. זה היה הניחוש הנכון אצלי עם הבן הגדול. והשני - כי רוב האנשים לא מגדלים את בועז. בטח לא יחד עם עוד תינוקת יונקת. הם פוגשים אותו ברגעים מסויימים, חלק מהיום, והוא לא שלהם. זה לא חוכמה להנות מילד שהוא לא שלך, ואת לא אחראית עליו 24/7.... מצטרפת להמלצה של שריתי על : "להנות מפעוטות" של גרין. המוטו שעומד מאחוריו זה שהורים זכאים גם להנות מהילדים שלהם, ולא רק לסבול מהאחריות והטרחה שכרוכים בגידולם. ובכל אחד מהפרקים (אוכל, שינה, גמילה וכו') יש חלק שמדבר על התמודדות עם ילדים קשים במיוחד באותו הנושא. לגבי הספר של מייזליש, רפרפתי ועזבתי כי לא התאים לעבריין הבייתי. זאת אומנם הכללה אבל נראה לי שעבור בנים צעירים שיטות שמבוססות על תקשורת ורבלית פחות עובדות מאשר שיטות של עיצוב התנהגות. הבן הקטן שלי עונה על התיאור של דיקטטור תאב שליטה, חמום מח, לא ממש ורבלי ו.... מקסים בטירוף. אם זה נשמע לך מוכר סביר להניח שהספר יכול לתת לך כיווני פעולה. בהצלחה, ותזכרי שאת יכולה לרשום אותו לפניימיה צבאית כבר בגיל 15...