מה נשתנה

[yatusha]

מה נשתנה

כבר יותר מ3 שנים שאני לא ממש גרה בבית ובתהליך של יציאה כבר שנה בערך, להורים יש מושג שהילדה שלהם משתנה וכבר בסט הקודם של החגים (ראש השנה-כיפור-סוכות-שמחה תורה) הם לא הציקו מדי אבל עכשיו כשאני חוזרת לסדר מתחשק לי להתודות, לצאת מהארון ולהיות כנה איתם- אני לא חוששת מהתגובה שלהם כי אני יודעת שהם ימשיכו לאהוב אותי תמיד אבל מצד שני אני לא יודעת איך להתחיל לספר... אני ישמח לדעת איך אתם סיפרתם, עצות, טיפים וכל מה שנראה לכם שיכול לעזור.

 

[טכנופבית]

היי

אני חושבת שעדיף לספר כי באיזה שהוא מקום הם מבינים כבר או יבינו אז עדיף שזה יבוא ממך

 

[הגן האנוכית]

צריך להיות דיפלומטים

משהו שאני עוד לא יודעת לעשות (להיות דיפלומטית), אבל אני יכולה לאמר לך מניסיון שהתגובות של ההורים יכולות להיות לא צפויות, וצריך להתחשב ברגשותיהם. אמא שלי גילתה שאני לא דתיה כשהיא ראתה אותי מחללת שבת. באופן מפתיע היא התחילה לבכות..... ונהייתה חולה תקופה. לי זה היה מאד לא נעים. ולא היה מגיע לה, היא סה"כ בן אדם טוב. (היא מורה, אז תמיד אני חושדת שהיא "שיחקה אותה" חולה מטעמים חינוכיים. לעולם לא אדע). לדעתי, אם את לא גרה בביית אולי את לא חייבת לספר להם. או לעשות את זה ממש ממש בהדרגה, בהנחה שהם ייקלטו את זה בקצב המתאים להם. לגבי החגים, תלוי בעיסוק שלך, אולי את יכולה לאמר שאת עובדת ולא יכולה לבטל. הבעיה בלא לספר, היא שיגיע מצב שהם יהיו חייבים לדעת... בן זוג ילדים. וכך אני נזכרת בפעם הראשונה שחבר גוי שלי הגיע אליי הבייתה, הוא בא עם כיפה, בלי שביקשתי. זה היה כ"כ מתוק..... בעצם.........לגבי הורים שלך, יש לי רעיון אחר, תנסי להוציא מהם תשובה לגבי איך הם היו רוצים שיתנהגו אליהם בעניין הזה, ע"י שתספרי על חברה שלך שיצאה בשאלה (או סיפור עם התלבטות דומה... שהיא יוצאת עם מישהו ממגזר אחר והיא לא רוצה לספר וכדו'), ותתנהגי אליהם בהתאם (אם הם מייעצים שהיא תספר, כי צריך לאמר אמת- תספרי ולהפך). בהצלחה (ובהתחשבות)

 

[אחר]

אני עשיתי את זה בטפטופים

הפעם הראשונה בה דיברתי עם ההורים שלי (ליתר דיוק, עם אמא שלי) באופן גלוי על העובדה שאני לא דתי, הייתה די הרבה זמן אחרי שיצאתי.

 

[Le Fay]

לא לפני ליל הסדר בבקשה.

 

[ShakeSpearE]

../images/Emo45.gif ומנסיון

 

[הגן האנוכית]

וואו נכון....

 

[uri80]

../images/Emo45.gif כמה נכון.

 

[סלסרו]

דווקא מתאים, היציאה מעבדות לחרות

וכל זה..

סתאאם.. צוחק! הפיה צודקת.

 

[Le Fay]

בפרט אם רוצים, כמו ב"י, לעולם לא

לחזור.

 

[צביה מהדרום]

אופס..........קשה

אצלי ההורים יודעים, אבל לא נראה לי ששווה להגיד הכל בחג. כל המשפחה ביחד וזה כמו סיר לחץ. לדעתי אחרי החג תנסי למצוא את מי שהכי קל להגיד,זה שיגיב הכי פחות בכעס, הוא/היא י/תעביר לשאר המשפחה. אבל לדעתי לא שווה לפוצץ ת'חג.

 

[yatusha]

ערב חג

התכנון הוא לא לספר בליל הסדר עצמו כדי לא להרוס אותו (את זה יכולתי לעשות בטלפון וגם לא לעבור את הסדר עצמו) התכנון הוא ביום למחרת או בחול המועד... תודה על העצות ולמרות שמדובר בעניין אינדבדואלי; איך מתחילים? מה אומרים? מה אתם עשיתם?

 

[מותר לי]

לא בחג...

חכי עוד קצת, שהחג יעבור, יש גם את שביעי של פסח וכל חול המועד. אל תהרסי להם את החג (ולא רק את ליל הסדר...) איך מתחילים? שאלת המליון דולר... מה אני עשיתי? אף פעם לא אמרתי להם מפורשות, אבל יום לפני שברחתי נתתי להם להבין שאני הולכת "לשבור את הכלים" הגעתי הביתה, הראתי פנים כועסות ומבואסות ולא מרוצות ברמות כאלו שאמא שלי שאלה מה קרה. אמרתי לה שלא תשאל מה קרה ומה עובר עלי כי היא יודעת טוב מאד מה קרה- משפט שדיי גרם לה להתחנן שאספר לה מה קרה (כי לא היה ידוע לה על משהו חדש ש"קרה", ואת הדברים הישנים יותר כבר טחנו ושחקנו וגרסנו עד דק) אז פתחתי נושא לא חדש שהיו לנו בו ויכוחים אינסופיים (כן סמינר או לא סמינר...), ואיפשהו המשכתי לעוד כמה נושאים לא סגורים, (בגרויות, לבוש, לא חסר...), וכשהודעתי לה שאני עוזבת את הבית המכה עדיין היתה מכה, אבל קצת פחות כואבת מאשר שאגיע אליה ערב אחד ואגיד לה "אני הולכת". עצות בשבילך אני לא יכולה להביא, לא מכירה אותך ואת משפחתך. בהצלחה!

 

[rigoletto111]

אחרי "יחץ" להוציא לחמניה חמה ולאכול

האמת, שווה לבדוק אופציה של לא לספר במכה אחת אלא "לתת להבין", בלי שיחות דרמטיות, שיגרמו לכם לחשוב שאתם באיזו טלנובלה טפשית בערוץ 2.

 

[מתלבט13]

יש טעם בדברי ריגו

התיאוריה של להגיד בפנים: מה שהכי גרוע עדיף שיקרה. עדיף להניח את הכל על השולחן ו"לחתוך את הזנב במכה". סוג של "מכובדות", של "להיות כנה" עם ההורים ועוד מעלות (בין השאר כי גם ההורים לא חיים כל הזמן באי ידיעה בתקוות שווא וכו', וזה לעתים מונע חיכוכים על המצב הדתי המדויק של הילד כי כל הקלפים על השולחן). ככה זה בטלנובלות. הטיעון של לתת לדברים לטפטף: בבת אחת זה מוציא את כל השדים החוצה, לאט לאט דברים הרבה פחות מפחידים לכולם. ולומדים להתמודד. כמו כן, כאשר דברים פתוחים על השולחן, ההורים חייבים להגיב ובאופן ברור. זה קצת כמו לגשת לבחורה בבר ולשאול "התשכבי אתי". מה היא תענה? לך לעזאזל. וזה מה שהרבה הורים עונים ל"אני חילוני". מה עושה החכם? הולך על דברים שאינם דרסטיים ולאט לאט מגיע ליעד (או שלא, מנסיוני). כמו כן, אצל הרבה דתיים/חרדים הרעיון המפורש שהבן שלהם הופך לחילוני הוא נורא ואיום. בעולמם זו בגידה נוראית. וגם באיזה שהוא מקום הם לא מרגישים שהם יכולים לתת לזה לגיטימציה. אבל כשדברים מגיעים לאט לאט, הם חודרים עמוק, וכולם משלימים עם המציאות באיטיות. כאשר הורים יודעים שהילד לא מקפיד על נטילת ידיים בבוקר ואחרי תקופה "מגלים" שהוא לא מקפיד על ממש שש בעות בין בשר וחלב. רואים שההופעה לא הכי דוסית בעולם, ואיך שהוא בולעים את הצפרדע, וכו' וכו'. כאשר מגלים שהילד חילוני, הם כבר השלימו עם רוב סממני החילוניות של הילד, והמעבר בין "עושה 1 2 3 4 " ל"חילוני" הוא הרבה פחות דרסטי. זה כמו זריחת השמש בבוקר לעומת שעון מעורר. השמש זורחת לאט לאט. השעון מעורר הופך עולמות באכזריות מקוממת. וכולנו מעדיפים יקיצה טבעית עדינה וחמודה. לזכור, ההורים הם לעתים המסכנים הגדולים ביציאה בשאלה. הם באמת לא עשו כלום (בהרבה מקרים

), והם לא מבינים איך הילד שלהם מרד בכל המוסכמות שלהם, והפך מה שבעולם המושגים האישי והחברתי שלהם הוא נורא איום ולא לגיטימי לחלוטין. אין ספק שמה שעובר על היוצא עצמו חריף בהרבה מאשר מה שעובר על הוריו. אבל אחרי הכל יש איזה שהיא חובה של הכרת טובה להורים.ץ התחשבות, וסוג של להחזיר להם כעל כל השנים שגידלו אותנו, החליפו לנו חיתולים (או שלא

), ואיןספור השקעה. אני מאמין שמותר להיות בנאדם.

 

[yatusha]

טפטופים

אני מטפטפת כבר שנים, המעבר מחצאיות ארוכות לקצרות ומשם למכנסיים, חולצות 3/4 שהפכו לקצרות ומשם לגופיות... הם רואים את הסממנים החיצוניים כמו הרוחנים; נעלמת לפני ברכת המזון, לא מתפללת, מגלה חוסר סבלנות לגבי החמרות, אבל, בציבור הדתי לאומי זה ש``משהו עובר עליה`` לא אומר ש``שברתי את הכלים`` וגם אני האמנתי פעם שאפשר ``להיות עם ולהרגיש בלי`` היום אני לא דתיה במוצהר וכל עניין הדת נראה רחוק ממני, משהו שאני לא יחזור אליו, חשוך ומיותר ואני רוצה להיות כנה, להפסיק להעמיד פנים כי אני לא חיה ולא יחיה את החיים האלה.

 

[מתלבט13]

ל'דע

לא יודע מה נכון עבורך. אין ספק שיש גם מעלה בלומר את כל האמת. אני מאמין שאם עושים את זה זה אמור להיות באיטיות רבה. ובמידה מסוימת לחכות שהם יקלטו את זה מתוך הדברים. קשה מאד לומר מה נכון. למעשה שי כאן שתי שאלות: מה נכון עבורך. ומה נכון עבורם. ומה נכון עבור היחסים ביניכם. אני מאמים שטיפה משקל למה ההורים ירגישו מכל זה לא תזיק. זה מורכב ואין עצות אינסטנט (אולי אם תשלמי לי אלף דולר +). צריך לחשוב על כל הצדדים, לראות רווח מול הפסד. להכיר בכך שדברים אינם צפויים לחשוב איפה המקרים הקיצוניים (המקרה הכי גרוע) גרועים יותר. בקיצור, אני מפסיק להרצות.

 

[rigoletto111]

אז אם הם רואים אותך

לא מברכת והולכת עם גופיות, אני מניח שהנותן לשכווי בינה בירך גם אותם בבינה מספקת להבין שאת לא דתיה, גם בלי שיחות מעיקות...

 

[yatusha]

על העיוורון

אנשים, ובמיוחד הורים נוטים לראות מה שהם רוצים לראות ואפשר להסיק שהפכתי ל``דתיה לייט`` או שמדובר במשהו חולף (עד החתונה) משיחות איתם אפשר להבין שהם בטוחים שאני שומרת שבת וכשרות... אפשר לשאול ``אז למה לספר ולפגוע בהם?`` אז לזה יש שתי תשובות; הראשונה היא ככל שיודעים יותר מוקדם משלימים יותר מוקדם עם המצב והשניה שב``ה יש מספיק אנשים רכלנים בקהילה ויותר נעים שזה יבוא ממני מאשר מחטטנית שתשאל את אמא איך היא מתמודדת עם זה שהבת שלה ``כבר לא...`` ‏ אני מודה שחלק מהמצב הוא באשמתי, שמתוך פחדנות אני זורה רמזים שאני כן שומרת וכיום שאני יודעת ש``לשם אני לא חוזרת`` בודאות יש בי צורך להיות כנה.

 

[rigoletto111]

אולי באמת עדיף שאמא שלך תנהל

את השיחה הזו עם החטטנית ולא איתך? ביחס לסבא וסבתא שלי, החטטנים והחרטטנים עשו עבודה טובה. אילו אני הייתי מספר להם היו חוטפים התקף לב