" מה נשטתה?"
לא יודעת מה פרויד היה אומר על השיבוש שעשתה אמא בשיר מה נשתנה, אבל מר אלצהיימר צחק את צחוקו המרושע. הגעתי לאמא אחרי לילה של כאבים ודימומים ( לא ממקום הניתוח תודה לאל, מהאף, כבר כמעט נסעתי למר"מ ) וגיליתי ששוב, למרות הבקשות שלי, לא הורידו את אמא למרכז יום והשאירו אותה במחלקה. אמא ישר התנפלה עלי בזעם על שהיא במקום הזה. הורדתי אותה לחצר וטיילנו בשמש והתחלנו לשיר ואמא שרה " מה נשטתה הלילה הזה?" ואני חשתי גוש חונק אותי. כשחזרנו למחלקה לצהרים חזר המצב רוח הכועס לאמא והיא פרקה אותו עלי.היא גם היתה עיפה. הרגשתי כל כך מתוסכלת כשהלכתי לשיחה לפני שאמא נכנסה לבית האבות אמרתי להם שאני לא אתנגד לשום מחלקה שיכניסו את אמא ושאני לא אתערב להם בכלום ושיש לי רק בקשה אחת שאמא תמשיך ללכת למרכז יום. בהתחלה זה עבד, ואז בימים האחרונים כשבועיים אני מגיעה כל בוקר ומוצאת את אמא במחלקה. לרוב משועממת ומדוכאת. ביום שלישי אני חוזרת לעבוד ואוכל לבקר את אמא רק אחרי הצהריים ואם לא אפקח איך יורידו אותה? בקיצור אמרתי לאחות התורנית שאם זה ככה אז אני אקדים את החזרה של אמא הביתה ואני אשכור יותר עזרה בבית עד שאוכל לטפל בה, למשל יום שלם במרכז יום. גם פחות כסף וגם ככה אוכל לפקח שאמא מקבלת את צורכיה ואני מתכוונת מבחינת מנטלית כי מבחינה פיזית היא מטופלת היטב ובאהבה. כבר כמעט הרמתי טלפון בהול לבת דודתי בקצרין שתבוא אלינו. האחות הבטיחה לי שמיום שלישי היא תדאג שיורידו את אמא למרכז יום. מי שלא רואה את ההבדל בתפקוד ובמצב רוח של אמא בין המחלקה הסיעודית ( ושוב יש לי רק שבחים עליה ועל העובדים בה ) ובין מרכז היום לא מבין על מה אני מלינה. בכלל התסכול של חוסר האונים הזה שאני לא מסוגלת עוד לטפל באמא ותלויה באחרים התפרץ החוצה. חזרתי הביתה ואני לא מפסיקה לבכות. אני יודעת שעלי להודות שאני מתאוששת, שעמדתי בפני ניתוח מסובך והייתי בסכנה. שבניגוד לכל החששות לא היו סיבוכים שהיו צפויים לנוכח מצבי ומחלות הרקע שלי, ושהגוף שלי התאושש יחסית מהר ממה שצפוי, ושהדבר הכי חשוב שמדובר בגידול לא סרטני. ובמקום להודות לאל על שאני אחרי המשבר הזה אני יושבת כמו ילדה קטנה ובוכה. במקום לשמוח. כל הזמן אני שומעת בליבי את אמא שרה לי "מה נשטתה? והלב כואב. האם בפסח בשנה הבאה אמא תדבר איתי? האם תזכור את שירי ההגדה? האם יעטוף אותה האלצהיימר בקוריו הדביקים ותאבד לי לנצח? תהיה כמו אותם קשישים הנמצאים איתה עכשיו בבית האבות? אסור לשאול את הקושיות האלה. צריך ליהנות ממה שיש גם מיכולתה לשיר בשיבושים. חג שמח