מה לעשות?
אני לא יודע מי יכול לעזור לי בזה חוץ ממני. אני יודע שיש כאלה שיגידו שהבעיות שלי לא אמיתיות ושיש ילדים רעבים שהיו רוצים בעיות כאלה. אני גם יודע כמה מוזרה השאלה הזאת, בעיקר כשלפני כמה חודשים היו לי עוד כמה שאלות. אבל אני חייב לדעת מה לעשות. אני בכיתה י' מירושלים. עד לפני שנה-שנתיים הייתי מוזר, חסר חברים ואינפנטיל. רק בכמה חודשים האחרונים עברתי כמות אדירה של שינויים (משום מקום) שבזכותם יש לי כמה חברים, יכולת לתקשר עם העולם ותחביבים שלא תלויים באחותי הקטנה. אבל גם הרגשה לא יציבה. ב-3 ימים האחרונים הייתי בטיול במדבר יהודה, מנותק מהמשפחה אחרי תקופה ארוכה שהייתי בבית. כשהבנתי בדקה ה-91 שאף אחד מהחברים שלי מהכיתה לא בא לטיול הבנתי שאני הולך לסבול, לא היה לי כוח אבל היה מאוחר מדי לוותר. אבל מתחילת הטיול ועד הסוף עברתי מין שינוי כזה, כזה שקורה לי בכל טיול אבל הפעם היה מורגש יותר: התחלתי לעשות יותר מלתקשר עם אנשים וממש הצלחתי לדבר וליצור קשרים. אבל ביחד עם זה התחלתי לרצות יותר. לדוגמא: כשמישהו הציע שאחרי הטיול ניסע לאילת לשאר החופש, או שנצא כל הקבוצה לעיר, אני לא ממש רציתי, אבל התעצבנתי: אם אני חבר שלהם אז אני חייב לעשות כל מה שהם עושים, לא? (מדובר באנשים שיוצאים קבוע לבלות, לעומתי שאני רוב הזמן בבית) אמרתי לעצמי שזה מטופש. זה לא עזר. אחרי הטיול, כשחזרתי הביתה הרגשתי לרגע כמו עוד אחד מהחברים ה"חדשים" שלי: פחות תקשרתי עם המשפחה, יותר התרכזתי בעצמי. לקח לי, שוב, זמן לעשות את המעבר בין החברים למשפחה, כמו בכיוון ההפוך. אבל כל האחד מהצדדים האלה אצלי הוא מוחלט: כשאני בטיול ארוך אני מרגיש שאני יכול אפילו עוד חודש בלי המשפחה, ובבית אני רק רוצה להמשיך להתפנק, שהתכניות שלי בחיים יהיו אלה של המשפחה ולהשתעמם, אבל בביטחון וידיעה שאתה מוקף באנשים שיאהבו אותך בלי קשר למה שתעשה. אבל בכל מצב יש את התחושה הזאת, שאני מפסיד משהו. בגלל הרצון שלי להיות עם המשפחה, עם אנשים שמקשיבים ואוהבים אותי תמיד ובכל מצב (ומעצבן אותי לדעת שלא אצל כולם ככה ולרוב יש הורים שאין להם זמן. אולי זאת אשמת המשפחה שלי, שהיא טובה מדי?) ולהרגיש אהוב ובעל כוח, אני לא הולך עד הסוף עם החברים. אם רק הייתה איזו פשרה באמצע, שהייתי יכול לקבל גם מזה וגם מזה, בלי להרגיש שאני מפסיד משהו, זה היה נהדר. אולי בגלל שאני לא ילד רעב, מוכה והמשפחה שלי אוהבת אותי, חייבות להיות לי כמה בעיות, וזאת כנראה אחת מהן. כל כך חבל שאי אפשר להיות מאושר. יופי. החיים שלי מתחילים להיות משחק של בעיות מומצאות שאני כותב אותן בפורומים, מעצבן אנשים אחרים ומקבל פתרונות. בשביל מה? תמיד באות בעיות חדשות, ולחלק מהן אולי אין פתרון.
אני לא יודע מי יכול לעזור לי בזה חוץ ממני. אני יודע שיש כאלה שיגידו שהבעיות שלי לא אמיתיות ושיש ילדים רעבים שהיו רוצים בעיות כאלה. אני גם יודע כמה מוזרה השאלה הזאת, בעיקר כשלפני כמה חודשים היו לי עוד כמה שאלות. אבל אני חייב לדעת מה לעשות. אני בכיתה י' מירושלים. עד לפני שנה-שנתיים הייתי מוזר, חסר חברים ואינפנטיל. רק בכמה חודשים האחרונים עברתי כמות אדירה של שינויים (משום מקום) שבזכותם יש לי כמה חברים, יכולת לתקשר עם העולם ותחביבים שלא תלויים באחותי הקטנה. אבל גם הרגשה לא יציבה. ב-3 ימים האחרונים הייתי בטיול במדבר יהודה, מנותק מהמשפחה אחרי תקופה ארוכה שהייתי בבית. כשהבנתי בדקה ה-91 שאף אחד מהחברים שלי מהכיתה לא בא לטיול הבנתי שאני הולך לסבול, לא היה לי כוח אבל היה מאוחר מדי לוותר. אבל מתחילת הטיול ועד הסוף עברתי מין שינוי כזה, כזה שקורה לי בכל טיול אבל הפעם היה מורגש יותר: התחלתי לעשות יותר מלתקשר עם אנשים וממש הצלחתי לדבר וליצור קשרים. אבל ביחד עם זה התחלתי לרצות יותר. לדוגמא: כשמישהו הציע שאחרי הטיול ניסע לאילת לשאר החופש, או שנצא כל הקבוצה לעיר, אני לא ממש רציתי, אבל התעצבנתי: אם אני חבר שלהם אז אני חייב לעשות כל מה שהם עושים, לא? (מדובר באנשים שיוצאים קבוע לבלות, לעומתי שאני רוב הזמן בבית) אמרתי לעצמי שזה מטופש. זה לא עזר. אחרי הטיול, כשחזרתי הביתה הרגשתי לרגע כמו עוד אחד מהחברים ה"חדשים" שלי: פחות תקשרתי עם המשפחה, יותר התרכזתי בעצמי. לקח לי, שוב, זמן לעשות את המעבר בין החברים למשפחה, כמו בכיוון ההפוך. אבל כל האחד מהצדדים האלה אצלי הוא מוחלט: כשאני בטיול ארוך אני מרגיש שאני יכול אפילו עוד חודש בלי המשפחה, ובבית אני רק רוצה להמשיך להתפנק, שהתכניות שלי בחיים יהיו אלה של המשפחה ולהשתעמם, אבל בביטחון וידיעה שאתה מוקף באנשים שיאהבו אותך בלי קשר למה שתעשה. אבל בכל מצב יש את התחושה הזאת, שאני מפסיד משהו. בגלל הרצון שלי להיות עם המשפחה, עם אנשים שמקשיבים ואוהבים אותי תמיד ובכל מצב (ומעצבן אותי לדעת שלא אצל כולם ככה ולרוב יש הורים שאין להם זמן. אולי זאת אשמת המשפחה שלי, שהיא טובה מדי?) ולהרגיש אהוב ובעל כוח, אני לא הולך עד הסוף עם החברים. אם רק הייתה איזו פשרה באמצע, שהייתי יכול לקבל גם מזה וגם מזה, בלי להרגיש שאני מפסיד משהו, זה היה נהדר. אולי בגלל שאני לא ילד רעב, מוכה והמשפחה שלי אוהבת אותי, חייבות להיות לי כמה בעיות, וזאת כנראה אחת מהן. כל כך חבל שאי אפשר להיות מאושר. יופי. החיים שלי מתחילים להיות משחק של בעיות מומצאות שאני כותב אותן בפורומים, מעצבן אנשים אחרים ומקבל פתרונות. בשביל מה? תמיד באות בעיות חדשות, ולחלק מהן אולי אין פתרון.