מה לעשות...?
אני ממש לא יודעת אם הבעיה שלי מתאימה לפורום הזה... וסביר להניח שרוב הבעיות של האנשים פה הרבה יותר רציניות משלי... אבל בכל זאת, אני מרגישה שאני ממש מוכרחה תמיכה נפשית. העניין כזה: יש לי חבר. אנחנו ביחד כבר 10 חודשים, ואין לי ספק שהוא אהבת חיי. בכל הזמן הזה לא נפרדנו אף פעם ליותר משלושה ימים רצופים. היום הוא הלך למילואים, ל-23 ימים. עבר רק יום אחד, ואני כבר מרגישה שאני מתמוטטת לגמרי... אני מוכרחה להעסיק את עצמי איכשהוא בשביל לא לחשבו עליו כל הזמן, ואין לי איך... כל דבר שאני עושה, המחשבות שלי מתחילות לנדוד ואני מתחילה לחשוב שהוא רחוק ממני ואני בוכה. הראש שלי כבר מתפוצץ מרוב בכי... מעבר לזה שאני נורא דואגת לו ונורא מפחדת שיקרה לו משהו (חס ושלום טפו טפו טפו) אני פשוט לא יכולה לשאת את המחשבה שכל כך הרבה זמן אני לא אראה אותו, לא אשן איתו... הוא אמנם הבטיח להתקשר כל יום, אבל נראה לי שהוא לא בדיוק יוכל לדבר שעות... בהתחלה עוד קיוויתי שיציבו אותו איפשהוא באזור, ואז הוא יוכל לקפוץ לפה אם יש לו אפטרים באמצע השבוע, אבל הציבו אותו ליד ירושלים, ואין סיכוי שהוא יוכל להגיע אלא אם כן ישחררו אותו לסופשבוע שלם... אני ממש מתמוטטת נפשית, אני באמת לא יודעת מה לעשות. ניסיתי לשמוע שירים שמחים ולדבר עם חברות ולשחק במחשב וכל מיני כאלה בשביל להתעודד, וגם ניסיתי להגיד לעצמי ש-23 יום זה ממש לא כל כך הרבה ושהוא יהיה בסדר גמור ושאני אראה אותו בטח לפחות פעם אחת, אבל כל זה לא עוזר... יש למישהו איזושהיא עצה מה אני יכולה לעשות...? ובבקשה אל תצחקו עלי כי באמת נורא קשה לי למרות שלכם זה בטח נראה ממש מטומטם... כי הרי כולם צריכים לעשות מילואים... ורק אני עושה מזה כזה סיפור.... לצערי אני לא יכולה לקחת כל מיני כדורי הרגעה... ואני גם לא מעשנת (למרות שבהחלט חשבתי להתחיל...) אז למישהו יש עצה מה לעשות? המון תודה אני.
אני ממש לא יודעת אם הבעיה שלי מתאימה לפורום הזה... וסביר להניח שרוב הבעיות של האנשים פה הרבה יותר רציניות משלי... אבל בכל זאת, אני מרגישה שאני ממש מוכרחה תמיכה נפשית. העניין כזה: יש לי חבר. אנחנו ביחד כבר 10 חודשים, ואין לי ספק שהוא אהבת חיי. בכל הזמן הזה לא נפרדנו אף פעם ליותר משלושה ימים רצופים. היום הוא הלך למילואים, ל-23 ימים. עבר רק יום אחד, ואני כבר מרגישה שאני מתמוטטת לגמרי... אני מוכרחה להעסיק את עצמי איכשהוא בשביל לא לחשבו עליו כל הזמן, ואין לי איך... כל דבר שאני עושה, המחשבות שלי מתחילות לנדוד ואני מתחילה לחשוב שהוא רחוק ממני ואני בוכה. הראש שלי כבר מתפוצץ מרוב בכי... מעבר לזה שאני נורא דואגת לו ונורא מפחדת שיקרה לו משהו (חס ושלום טפו טפו טפו) אני פשוט לא יכולה לשאת את המחשבה שכל כך הרבה זמן אני לא אראה אותו, לא אשן איתו... הוא אמנם הבטיח להתקשר כל יום, אבל נראה לי שהוא לא בדיוק יוכל לדבר שעות... בהתחלה עוד קיוויתי שיציבו אותו איפשהוא באזור, ואז הוא יוכל לקפוץ לפה אם יש לו אפטרים באמצע השבוע, אבל הציבו אותו ליד ירושלים, ואין סיכוי שהוא יוכל להגיע אלא אם כן ישחררו אותו לסופשבוע שלם... אני ממש מתמוטטת נפשית, אני באמת לא יודעת מה לעשות. ניסיתי לשמוע שירים שמחים ולדבר עם חברות ולשחק במחשב וכל מיני כאלה בשביל להתעודד, וגם ניסיתי להגיד לעצמי ש-23 יום זה ממש לא כל כך הרבה ושהוא יהיה בסדר גמור ושאני אראה אותו בטח לפחות פעם אחת, אבל כל זה לא עוזר... יש למישהו איזושהיא עצה מה אני יכולה לעשות...? ובבקשה אל תצחקו עלי כי באמת נורא קשה לי למרות שלכם זה בטח נראה ממש מטומטם... כי הרי כולם צריכים לעשות מילואים... ורק אני עושה מזה כזה סיפור.... לצערי אני לא יכולה לקחת כל מיני כדורי הרגעה... ואני גם לא מעשנת (למרות שבהחלט חשבתי להתחיל...) אז למישהו יש עצה מה לעשות? המון תודה אני.