מה לעשות?

[רומי חסרת המנוח]

מה לעשות?

הי. אני בחורה בת 22 ואבא שלי גוסס. אני מטפלת בו כבר כארבעה חודשים. הוא לוקה במחלה נדירה (ALS) וקשה שגורמת לניוון של כל השרירים בגוף. לאחרונה אני מרגישה מאד לא רגועה. מחשבות רבות מטרידות אותי ללא הפסק. אני תוהה האם אני מתאימה לעולם הזה בכלל???? לא משהו אובדני, פשוט יש לי מין חלום כזה, אוטופיה פרטית- לפרוש למנזר בטיבט או הודו ולעשות מדיטציה כל החיים. אני יודעת שזה נשמע מצחיק, אבל אני שוקלת ברצינות לפרוש מן העולם כפי שהוא מוכר לנו עד כה.. למרות הרשמותי ללימודים ועל אף שאני מתחילה עבודה חדשה, עדיין יש לי את הצורך העז לארוז מזוודה ופשוט לעוף מכאן, כדי שאף אחד לא יטריד אותי ולא יזדקק ממני לדבר. אני רוצה להיות חופשיה מכבלי החברה.אני מפחדת שיום אחד אני פשוט אעשה זאת.... אני בטח מצטיירת כפסיכית טיפוסית בשלב זה... אבל אני לא. אנא ענו לי האם כדאי לי ללכת לטיפול פסיכולוגי.

 

[nutmeg]

זה בכלל לא מפתיע

שאחרי תקופה בה נתת ונתת את מרגישה צורך להתכנס ולאסוף את עצמך מבפנים ולקבל. ולמה לא לפרוש קצת? את לא הראשונה ולא האחרונה שעושה זאת.

 

[גרא.]

יותר משאת פסיכית טיפוסית, את,

נערה בתחילת החיים, הנמצאת במצוקה אישית קשה עקב מחלתו חסרת המרפא של אביך.רק טבעי הוא שבעיתות כאלה, חולפות מחשבות אקזיסטנציאליסטיות (קיומיות),שעה שאת עומדת פנים אל פנים מול אובדן צפוי שאינך יכולה למנוע אותו, אבל גם אינך יכולה נפשית/רגשית להסכים לו..אין שום סטייה בפנטזיה בחלום שאת חווית,וודאי שאין גם שום סטייה במימוש החלומות הללו.דווקא עכשיו,לפני שהתחלת להתמסד, להתברגן,ואת עדיין פנוייה לכל דבר ועניין,אם הצורך הזה שאת מפנטזת עליו, יהיה מספיק דומיננטי, גם אם הוא נתפס בעייניך כבריחה,לכי אחרי נטיות ליבך.רבים וטובים, כבר עשוי את המהלך הזה,נכון שרובם ככולם, לזמן קצוב,ולא לכל החיים, כפי שאת מפנטזת..אבל כל דבר ,כל שינוי מתחיל בצעד קטן..ואחר כך,ימים יגידו...להרגשתי, טיפול פסיכולוגי לא בהכרח יוכל לתת לך את התובנה,את המודעות, את הסבות לפנטזיות שלך,למרות שהנסיבות,אולי מובנות..דומה שאינך זקוקה לטיפול, אלא להחלטה,וזו בהכרח תהיה תמיד שלך, שלך בלבד.