מה לעשות?
המצב שלי מסובך אז אתחיל מההתחלה ואשתדל לקצר אני נשואה כמעט 7 שנים. יש לי 2 ילדים מקסימים. מהיום שאני ובעלי עברנו לגור ביחד משאת נפשה של אימו היא לגרום לנו להיפרד. במהלך השנים היו לנו מריבות אינספור כשבשלב מסויים לא דיברנו עם משפחתו במשך שנתיים וקצת. עשינו "סולחה" והמשכנו הלאה. תקופה קצרה היה בסדר ואז משפחתו חזרה לתלם, דהיינו לגרום לנו להיפרד. זה מתחיל בכך שמתייחסים אלינו כאילו אני אוויר, לעולם לא עוזרים אף לא בביביסיטר ותמיד דורשים שיעשו למענם כשהם לא עושים כלום בשבילנו. היחס לילדיי מזעזע. הבטחת הבטחות שאין כוונה לקיים (וגודל האכזבה והבכי שלהם בעקבות זאת לא משנה), אף פעם לא לוקחים אותם לטייל/לישון וכל דבר אחר כמו הנכדים האחרים. בקיצור לפני חודש בערך במהלך מריבה סוערת ביני ובין בעלי (כמובן בגלל הוריו ) הוא העז והרים עליי יד. כולי נכלמת מהבושה על כך. מיותר לציין שלא סיפרתי זאת לאף אחד. זה לא שהוא נתן לי איזו סטירה מצלצלת או משהו כזה אבל בהחלט הרים עליי יד. יש לציין שאני כבר מעל שנה לא בקשר עם הוריו וילדיי לא הולכים לבקר אותם. אחרי המריבה הוא התנצל והחלטנו שלא משנה מה זה לא יקרה שנית. כמובן שהבהרתי שבפעם הבאה לא אהיה רחמנית ואפנה למשטרה. הוא התנצל והמשכנו הלאה. אז מה הבעיה? כל כ"כ הרבה פעמים מאז מעשיו עולים בראשי, הוא לא עשה זאת שוב אבל מציקה לי העובדה שהוא עשה זאת ואני לא העפתי אותו בחזרה בטיל לאמא המטורפת שלו. מצד אחד אני אוהבת אותו אף יותר מביום שבו התחתנו ומצד שני די נמאס לי מהמצב הזה. אני שונאת את משפחתו שנאה עזה ושום דבר לא יתקן את המצב הזה (כמובן שגם הם שונאים אותי). מה דעתכם? לעזוב ולהמשיך הלאה או להילחם? אהי עייפה ממלחמות, 7 שנים אני נלחמת וקצתי בזה. מישהו כאן היה במצבי? טיפ? עצה? אני ממש מיואשת ולא יודעת מה לעשות.
המצב שלי מסובך אז אתחיל מההתחלה ואשתדל לקצר אני נשואה כמעט 7 שנים. יש לי 2 ילדים מקסימים. מהיום שאני ובעלי עברנו לגור ביחד משאת נפשה של אימו היא לגרום לנו להיפרד. במהלך השנים היו לנו מריבות אינספור כשבשלב מסויים לא דיברנו עם משפחתו במשך שנתיים וקצת. עשינו "סולחה" והמשכנו הלאה. תקופה קצרה היה בסדר ואז משפחתו חזרה לתלם, דהיינו לגרום לנו להיפרד. זה מתחיל בכך שמתייחסים אלינו כאילו אני אוויר, לעולם לא עוזרים אף לא בביביסיטר ותמיד דורשים שיעשו למענם כשהם לא עושים כלום בשבילנו. היחס לילדיי מזעזע. הבטחת הבטחות שאין כוונה לקיים (וגודל האכזבה והבכי שלהם בעקבות זאת לא משנה), אף פעם לא לוקחים אותם לטייל/לישון וכל דבר אחר כמו הנכדים האחרים. בקיצור לפני חודש בערך במהלך מריבה סוערת ביני ובין בעלי (כמובן בגלל הוריו ) הוא העז והרים עליי יד. כולי נכלמת מהבושה על כך. מיותר לציין שלא סיפרתי זאת לאף אחד. זה לא שהוא נתן לי איזו סטירה מצלצלת או משהו כזה אבל בהחלט הרים עליי יד. יש לציין שאני כבר מעל שנה לא בקשר עם הוריו וילדיי לא הולכים לבקר אותם. אחרי המריבה הוא התנצל והחלטנו שלא משנה מה זה לא יקרה שנית. כמובן שהבהרתי שבפעם הבאה לא אהיה רחמנית ואפנה למשטרה. הוא התנצל והמשכנו הלאה. אז מה הבעיה? כל כ"כ הרבה פעמים מאז מעשיו עולים בראשי, הוא לא עשה זאת שוב אבל מציקה לי העובדה שהוא עשה זאת ואני לא העפתי אותו בחזרה בטיל לאמא המטורפת שלו. מצד אחד אני אוהבת אותו אף יותר מביום שבו התחתנו ומצד שני די נמאס לי מהמצב הזה. אני שונאת את משפחתו שנאה עזה ושום דבר לא יתקן את המצב הזה (כמובן שגם הם שונאים אותי). מה דעתכם? לעזוב ולהמשיך הלאה או להילחם? אהי עייפה ממלחמות, 7 שנים אני נלחמת וקצתי בזה. מישהו כאן היה במצבי? טיפ? עצה? אני ממש מיואשת ולא יודעת מה לעשות.
"בכל שנה ילדים נולדים לעולם שבו יש יותר אמצעים לייצור מזון, התקשורת מהירה יותר, הרפואה מתקדמת יותר, ודרכי התחבורה קלות יותר. לכאורה, נראה שהימים מעולם לא היו טובים יותר. כל דור נולד מפותח יותר מקודמו, אבל גם פחות מרוצה. מומחים לפסיכולוגיה מעידים על כך שאנשים נכנסים לדיכאון ומתאבדים בגיל צעיר יותר ויותר, ומגדירים את התופעה כבעיה עולמית. מסתבר שלהיות מפותח יותר, לא בהכרח אומר להיות מאושר יותר" מתוך הספר: "היום שאחרי המשבר"