מה לעשות עם הגן?
זקוקה לעזרתכן. אני מתנצלת מראש על האורך. עידו בן שנה וחצי והולך מספטמבר למשפחתון (עד אז היה איתי בבית). בכל יום אני מגלה עוד ועוד דברים שמפריעים לי. אתמול הייתי עדה לשני מקרים בגן שממש הרתיחו אותי והביאו אותי סופית למסקנה שצריך להוציא אותו משם. הראשון היה בבוקר כשהגענו לגן. אחד הילדים נשך ילד אחר שהתחיל לבכות. כתגובה היא צעקה על הנושך (אני לא זוכרמת מה היא אמרה רק שזה היה בצעקות) והושיבה אותו על כיסא ואמרה לו "אתה בעונש". גם הננשך זכה לצעקה "למה אתה מפריע לו לשחק?". בסיום הפרשה שני הילדים בכו במרץ. המקרה השני היה אחר הצהריים כשהגעתי לקחת את עידו (אני מגיעה בד"כ כשהם מתעוררים מהשינה). כבר בחוץ שמעתי צעקות וכשנכנסתי היא הסבירה לי שאחד הילדים עשה קקי בחיתול למרות שהוא גמול (בן שנתיים וחצי ולשנת הצהריים היא שמה לו חיתול). היא התלוננה בכעס רב שלפני השינה היא מושיבה אותו "שעה על הסיר" אבל הוא לא עושה אבל כשהיא מלבישה לו את החיתול הוא עושה. כל הדברים נאמרו בטון מאוד גבוה ומאוד כועס. היא אפילו אמרה לו במילים אלה "אני כועסת עליך. למה לא עשית בסיר. תראה איזה מסריח החדר". וכל הזמן הזה שהיא מחליפה לו היא מפרשנת לי את הסיטואציה: "בבית הוא עושה בשירותים. אולי אם אני אכעס עליו הוא יעשה בסיר. את יודעת מה זה להחליף קקי לילד בגיל הזה?" ועוד ועוד דברים בסגנון הזה. ואם זה לא מספיק כשהגיעה אמא נוספת לקחת את הילדה שלה הגננת "הלשינה" עליו גם לאמא זו. וכל הסיפור סופר מחדש (ובאותה עוצמת רגשות). כלומר בנוכחותו היא מתלוננת עליו לשני הורים שונים. בערב סיפרתי לבעלי ואמרתי לו שאני מתכוונת להוציא אותו משם (אני עדיין לא עובדת כך שזה אפשרי). כנראה שכשהדברים מסופרים לאדם שלא היה שם זה נשמע פחות נורא (או שלא תגידו לי אתם) כי בעלי אמנם גם כעס אבל הוא לא הגיע לאותה מסקנה כמוני (שצריך למצוא מקום אחר). הוא טוען שאני ביקורתית מאוד ושאני לעולם לא ימצא מקום שבו יתייחסו לעידו (ולילדים בכלל) כמו שאני מאמינה שצריך. הוא גם טוען שאני ביקורתית באופן מיוחד לגננת כי כשהסבתות והסבים אומרים דברים דומים (כמו איכסה עשית קקי או אל תבכה לא קרה כלום) אני סולחת להם. וטיעון המחץ שלו היה שככה גם אנחנו גדלנו (הוא צודק) ואנחנו יצאנו בסדר. אז מה דעתכם? אני מגזימה? למה באמת כשהסבתות אומרות שטויות אני מקבלת את זה יותר בהבנה אבל מהגננת אני מצפה ליותר? ושאלה אחרונה, בהנחה שגם במקום אחר אני אתקל במצבים שמפריעים לי, איך מעירים לגננת בלי לפגוע ביחסים? יש טעם בכלל, אני לא מדברת על דברים כמו בקשה להחליף חיתול לעיתים קרובות יותר שזה עניין טכני אלא על סוגיות רחבות יותר כמו עניין העונשים. מתנצלת על האורך ותודה על התגובות שלכן.
זקוקה לעזרתכן. אני מתנצלת מראש על האורך. עידו בן שנה וחצי והולך מספטמבר למשפחתון (עד אז היה איתי בבית). בכל יום אני מגלה עוד ועוד דברים שמפריעים לי. אתמול הייתי עדה לשני מקרים בגן שממש הרתיחו אותי והביאו אותי סופית למסקנה שצריך להוציא אותו משם. הראשון היה בבוקר כשהגענו לגן. אחד הילדים נשך ילד אחר שהתחיל לבכות. כתגובה היא צעקה על הנושך (אני לא זוכרמת מה היא אמרה רק שזה היה בצעקות) והושיבה אותו על כיסא ואמרה לו "אתה בעונש". גם הננשך זכה לצעקה "למה אתה מפריע לו לשחק?". בסיום הפרשה שני הילדים בכו במרץ. המקרה השני היה אחר הצהריים כשהגעתי לקחת את עידו (אני מגיעה בד"כ כשהם מתעוררים מהשינה). כבר בחוץ שמעתי צעקות וכשנכנסתי היא הסבירה לי שאחד הילדים עשה קקי בחיתול למרות שהוא גמול (בן שנתיים וחצי ולשנת הצהריים היא שמה לו חיתול). היא התלוננה בכעס רב שלפני השינה היא מושיבה אותו "שעה על הסיר" אבל הוא לא עושה אבל כשהיא מלבישה לו את החיתול הוא עושה. כל הדברים נאמרו בטון מאוד גבוה ומאוד כועס. היא אפילו אמרה לו במילים אלה "אני כועסת עליך. למה לא עשית בסיר. תראה איזה מסריח החדר". וכל הזמן הזה שהיא מחליפה לו היא מפרשנת לי את הסיטואציה: "בבית הוא עושה בשירותים. אולי אם אני אכעס עליו הוא יעשה בסיר. את יודעת מה זה להחליף קקי לילד בגיל הזה?" ועוד ועוד דברים בסגנון הזה. ואם זה לא מספיק כשהגיעה אמא נוספת לקחת את הילדה שלה הגננת "הלשינה" עליו גם לאמא זו. וכל הסיפור סופר מחדש (ובאותה עוצמת רגשות). כלומר בנוכחותו היא מתלוננת עליו לשני הורים שונים. בערב סיפרתי לבעלי ואמרתי לו שאני מתכוונת להוציא אותו משם (אני עדיין לא עובדת כך שזה אפשרי). כנראה שכשהדברים מסופרים לאדם שלא היה שם זה נשמע פחות נורא (או שלא תגידו לי אתם) כי בעלי אמנם גם כעס אבל הוא לא הגיע לאותה מסקנה כמוני (שצריך למצוא מקום אחר). הוא טוען שאני ביקורתית מאוד ושאני לעולם לא ימצא מקום שבו יתייחסו לעידו (ולילדים בכלל) כמו שאני מאמינה שצריך. הוא גם טוען שאני ביקורתית באופן מיוחד לגננת כי כשהסבתות והסבים אומרים דברים דומים (כמו איכסה עשית קקי או אל תבכה לא קרה כלום) אני סולחת להם. וטיעון המחץ שלו היה שככה גם אנחנו גדלנו (הוא צודק) ואנחנו יצאנו בסדר. אז מה דעתכם? אני מגזימה? למה באמת כשהסבתות אומרות שטויות אני מקבלת את זה יותר בהבנה אבל מהגננת אני מצפה ליותר? ושאלה אחרונה, בהנחה שגם במקום אחר אני אתקל במצבים שמפריעים לי, איך מעירים לגננת בלי לפגוע ביחסים? יש טעם בכלל, אני לא מדברת על דברים כמו בקשה להחליף חיתול לעיתים קרובות יותר שזה עניין טכני אלא על סוגיות רחבות יותר כמו עניין העונשים. מתנצלת על האורך ותודה על התגובות שלכן.
