מה לי ולו?

מה לי ולו.


ידוע חתולים הם בעלי חיים עצמאיים, הם הקובעים את הכללים, באילו תנאים מוכנים לדור תחת קורת גג אחד איתנו בני האדם.
לתובנה הזאת הגעתי מהתנהגותו של חתול אשר נולד בחצר ביתנו. המקרה שהיה כך היה. שלושה, ארבעה חתולים הסתובבו דרך קבע חופשי בגינת הבית. גינה גדולה יחסית, מקיפה את הבית מכל עבריו. מוצלת בעצי נוי ועצי פרי, שיחים ופרחים.
מזון ומים קיבלו החתולים ביד רחבה, משאריות אוכל משובח, שהבאתי להם יום, יום מחדר האוכל המפעל בו עבדתי. לא ראיתי בזאת טרחה גדולה.
כך נהגו לעשות עוד עובדים שאימצו בעלי חיים בביתם.

בתום יום העבודה הייתי חוזר הביתה עם שקית ניילון גדולה, מלאה שאריות מזון, נתחי בשר בקר מבושל.. שיריים של עוף מטוגנים... דגים שנשארו בצלחות בתום ארוחת הצהריים. מביא ושָׂם את האוכל בקערה גדולה, תחת עץ האלה בגינה, ועוד קערה עם מים, בקרבת אחד הברזים. מניח את האוכל ושב לענייני. לא מחפש ליצור קירבה יתרה איתם. והחתולים מצידם מרוצים היו מן הסדור הנוח הזה, לא להיכנס להם לעצמות.
מניח להם את האוכל, בקערה ומתרחק מעץ האלה, והם היו קמים מרבצם ומתאספים חיש, סביב קערת האוכל וזוללים את תכולתה בחשק רב.

היו המלטות ומספר החתולים גדל משלושה ארבעה דיירים, לשניים עשר. אולם, גינה גדולה, ושקית האוכל שהייתי מביא להם, לא השתנתה נותרה אותה שקית גדולה במידותיה, לא הרגשתי הכבדה בהאכלתם הגם שהתרבו לשניים עשר.
כאמור היו המלטות וגור אחד קטן, מבין אחיו, חסר חן, מכוער, שערותיו סומרות כמו קיפוד, עיוור. לשמע צעדיי הקרבים, הגור היה מזנק בריצת אמוק להימלט מפני, ומתנגש בקירות הבית, או בעמודי התאורה שבגינה, נחבט בהם ומיילל, וממשיך לברוח.
מצבו היה קשה. פעם או פעמיים שהצלחתי לתפוס אותו, בתחבולה זו או אחרת, במלכודת קופסת קרטון שטמנתי לו, כדי לתפסו ולקרבו לקערת האוכל שיאכל עם אחיו, ולבחון את עיוורונו, הגור הפראי יילל, שרט ונשך אותי עד זוב דם. עיניו היו מוצפות שכבת דלקת מוגלתית עבה.
למרות תסכולי, מהפציעות הדואבות בידיים, לא ויתרתי. קניתי מחנות לחומרי בניין, זוג כפפות אסבסט, השגתי משחה אנטיביוטית שהייתה לנו בבית. ושוב לכדתי בתחבולה את הגור העיוור והנשכן, הגור התפתל זעק, שרט ונשך, אך הפעם ידיי היו מוגנות משיניו וציפורניו בכפפות האסבסט, אשתי היקרה ואני, ביחד, הצלחנו למרוח את המשחה האנטיביוטית בעיניו הדולקות.

בעמל רב חזרנו מידי כמה ימים, על אותו טיפול, למרוח את המשחה האנטיביוטית בעיניו.
ומטיפול לטיפול, ראייתו של הגור הלכה והשתפרה, עד שהבריא לחלוטין.
אחרי שהגור הבריא וחזר לראות, ובא לאכול מן הקערה עם אחיו, הנחתי אותו לנפשו ולא התקרבתי אליו יותר.

חודשים חלפו מאז אותו טיפול. בינתיים הגור בגר והפך לחתול יפה מראה, משוטט להנאתו בגינה. פרוותו האפורה לבנה חלקה כמו קטיפה. בוהקת באור השמש.
יום אחד, חופשי מהעבודה, ישבתי בכיסא במרפסת וקראתי ספר. החתול התקרב עלה למרפסת והתיישב לצד הכיסא. הנחתי לו להיות שם, בלי להסב תשומת לבי מן הספר. אחרי כמה דקות החתול קם לפתע קפץ והתיישב על ברכיי. הוא השחיל ראשו ביני לבין הספר, כשעיניו לוכדות את עיניי. מבטו לא מש מעיניי. הוא הפנט אותי במבטו היציב. אותו רגע משהו נמס בקרבי, הרגשתי חמלה וחיבה עמוקה בעת ובעונה אחת, אליו.
הנחתי את הספר מידי. החתול טמן ראשו בכתפי. ליטפתי את פרוותו הנעימה למגע, מקשיב לרינון השלו של נשימותיו. אותו רגע ידעתי שבאתי על שכרי...
 
נערך לאחרונה ב:

אלישבע777

Active member
מה לי ולו.


ידוע חתולים הם בעלי חיים עצמאיים, והם הקובעים את הכללים, באילו תנאים הם מוכנים לדור תחת קורת גג אחד איתנו בני האדם.
לתובנה ולמסקנה הזאת הגעתי מהתנהגותו של חתול אשר נולד בחצר ביתנו. המקרה שהיה כך היה. שניים, שלושה, חתולים הסתובבו דרך קבע, חופשי בחצר הבית. גינה מוצלת, שתולה שיחים פורחים, עצי פרי ועצי נוי. גינה גדולה יחסית, מקיפה את הבית מכל עבריו.
מזון ומים קיבלו החתולים ביד רחבה, משאריות אוכל משובח, שהבאתי להם מחדר האוכל של המפעל בו עבדתי, מאחר שלא ראיתי בזאת טירחה גדולה. כך נהגו לעשות עוד עובדים.
בתום יום העבודה חוזר הביתה עם שקית ניילון גדולה, מלאה שאריות מזון, נתחי בשר בקר מבושל.. שיריים של עוף מטוגנים... דגים שנשארו בצלחות בתום ארוחת הצהריים. מביא ושָׂם את האוכל בקערת פלסטיק, תחת עץ האלה בגינה, וקערה עם מים, בקרבת אחד הברזים, ושב לענייני. לא מבקש ליצור יחסי קירבה יתרה איתם. והחתולים מצידם מרוצים היו מן ההסדר הנוח הזה, לא להכנס להם לעצמות. מניח להם את האוכל, ומתרחק מעץ האלה, והם היו קמים מריבצם ומתאספים חיש, סביב קערת האוכל וזוללים את תכולתה בחשק רב.
היו המלטות ומספר החתולים גדל משלושה דיירים, לשניים עשר. אולם, גינה גדולה דיה. ושקית האוכל שהייתי מביא להם, לא השתנתה נותרה אותה שקית גדולה במידותיה, גם לא הרגשתי הכבדה בהאכלתם הגם שהתרבו לשניים עשר.
כאמור היו המלטות וגור אחד קטן, מבין אחיו, חסר חן, מכוער, שערותיו סומרות כמו קיפוד, עיוור. לשמע צעדיי הקרבים, הגור היה מזנק בריצת אמוק להימלט מפני, ומתנגש תוך כדי כך בקירות הבית, או בעמודי התאורה הניצבים בגינה, נחבט בהם מיילל וממשיך לברוח. מצבו היה קשה. פעם או פעמיים שהצלחתי לתפוס אותו, בתחבולה זו או אחרת, במלכודת קופסת קרטון שטמנתי לו, כדי לתפסו ולקרבו לכלי האוכל, כדי שיאכל עם אחיו, ולבחון את עיוורונו. הגור הפראי יילל, שרט ונשך אותי עד זוב דם. עיניו היו מוצפות שכבת דלקת מוגלתית עבה.
למרות תסכולי, והפציעות הדואבות בידיים, לא ויתרתי. קניתי מחנות לחומרי בניין, זוג כפפות אסבסט, השגתי משחה אנטיביוטית שהייתה לנו בבית. ושוב לכדתי בתחבולה שוב את הגור העיוור והנשכן, כשידיי מוגנות בכפפות האסבסט. הגור התפתל וזעק, שרט ונשך, אך הייתי מוגן משיניו וציפורניו. וכך, אשתי היקרה ואני, ביחד, הצלחנו למרוח את המשחה האנטיביוטית בעיניו הדולקות.
בעמל רב חזרנו מידי כמה ימים, על אותו הטיפול, למרוח את המשחה אנטיביוטית בעיניו.
ומטיפול לטיפול, ראייתו הלכה והשתפרה, עד שהגור הבריא לחלוטין.
אחרי שהבריא וחזר לראות, ובא לאכול מן הקערה עם אחיו, הנחתי אותו לנפשו ולא התקרבתי אליו יותר.

חלפו חודשים מאז אותו טיפול, גור החתולים בגר והפך לחתול יפה מראה, משוטט להנאתו בגינה. פרוותו האפורה לבנה חלקה כמו קטיפה. בוהקת באור השמש.
ביום חופש מהעבודה, ישבתי בכיסא במרפסת וקראתי ספר. החתול בא, ועלה למרפסת. התקרב והתיישב לצד הכיסא. הנחתי לו להיות שם, בלי להסב תשומת לבי מן הספר שקראתי. אחרי דקות ארוכות, לפתע החתול קם וקפץ והתיישב על ברכיי. הוא השחיל ראשו ביני לבין הספר, כשעיניו לוכדות את עיניי. מבטו לא מש מהן. הוא היפנט אותי במבטו היציב. אותו רגע משהו נמס בקרבי, הרגשתי תחושת חמלה וחיבה עמוקה אליו. הנחתי את הספר מידי. הוא טמן ראשו בכתפי, ליטפתי את פרוותו הנעימה למגע, מקשיב לרינון השלו של נשימותיו. יודע בוודאות, שבאתי על שכרי...
איזה סיפור יפה, כתוב בכישרון ומרתק!! רק צילום אחד או שניים, חסרים פה...
 

קבצים מצורפים

  • הויי נדב, נדב.docx
    KB 11.6 · צפיות: 11
  • קני סוף במים.jpeg
    קני סוף במים.jpeg
    KB 278.6 · צפיות: 9

Yukita

Active member
מנהל
הסיפור אינו מופיע פעמיים אלא רק פעם אחת. אלישבע פשוט ענתה לך - היא לחצה על "הוספת תגובה" וזה גורם לכך שהתגובה מופיעה מתחת לעותק של הפוסט עליו עונים. לכן נראה כאילו הסיפור שלך מופיע פעמיים.
 

Yukita

Active member
מנהל
כנראה שאם התגובה נכתבה ונשלחה לפני שבוצעו התיקונים, לא תראה את התיקונים בתגובה.
 

Yukita

Active member
מנהל
היי נדב
לא היית צריך לצרף את הססמא כאן .
לא ממש הבנתי אם אתה רוצה להשאר בשם המשתמש הזה , או בשם משתמש אחר.
אם אתה רוצה בשם משתמש זה , עליך לעשות שינויים בפרופיל שלך , בין השאר ססמא
אם אתה רוצה שם משתמש אחר שהיה לך בעבר תלחץ למטה על "צור קשר" ותפוז ישמחו לעזור לך
אוסיף עבור נדב כי אם אתה כותב פוסטים כמו עד עכשיו והם בשם המשתמש הרצוי לך, אתה כבר רשום. אני ראיתי ועדיין רואה את התמונות שהעלית כך שהבעיה אם ישנה אינה ברורה לי. יתכן גם שיש פורום אמנותי שיתאים לך (לא התחום שלי, לא חיפשתי ברחבי תפוז) שבו גם יוכלו לייעץ לך יותר בקשר לטיפול בתמונות להעלאה.
 

GoldenEyes

Well-known member
נכון. טעות לא הייתי צריך לכתוב את הסיסמה.
השם: משה תובל. כינוי בכתיבה (כותב שירה/ סיפורת. איזה פורום?) "נדב". כינוי המלווה אותי שנים.
בברכה,
נדב.
שוב
אתה מוסר פרטים רבים בהודעות לעיני כל
למטה בתחתית המסך יש "צור קשר" , פנה לתפוז
 
שוב
("אתה מוסר פרטים רבים בהודעות לעיני כל").
הערה מיותרת. כתבתי שטעיתי.
אפשר היה לנסח ביתר רגישות.
 
נערך לאחרונה ב:
למעלה