מה לחשוב בצפירה
כל שנה, ביום השואה, חברה שלי באה לישון אצלי. יש לה פוביות מהשואה, אז כל פעם שמגיע היום הזה היא, קבוע, מסתגרת אצלי בבית עם ערימה של סיינפלדים, שוקולד, ובעיות נפשיות של פראנויה עמוקה. היא לא מסוגלת להירדם, אפילו כשהיא אצלי, ובבוקר אני תמיד רואה אותה אוכלת קורנפלקס בסלון, עם עיגולים שחורים בגודל של צלחת מתחת לעיניים שלה. זה תמיד הפליא אותי קצת: לי אף פעם לא היתה בעיה ביום השואה. אני רואה את כל התוכניות הדוקומנטריות האלה בטלויזיה, ואת רשימת שינדלר, שהם מקרינים קבוע כל ערב יום זיכרון, ואז אני הולכת לישון כשהמחשבה היחידה שמטרידה אותי זה הבגרות בספרות עוד יומיים. ואז בבוקר אני הולכת לאיזה טקס, ובוכה קצת, ועומדת בצפירה וחושבת קצת על גבורה בשואה ועל שואה בגבורה, ואז אני חוזרת לי הביתה וממשיכה לדאוג בקשר לבגרות בספרות (לא שאני אעשה אי פעם משהו בקשר לבגרות הזאת, אני פשוט אחכה ליום שני הגורלי ואקווה שג`יין אייר ומיכאל עוז כבר יסבירו את עצמם איכשהו). וזהו. לא משהו מזעזע, לא בדיוק מסיבות פרועות או אורגיות לאור הירח. אבל לפעמים יש לי הרגשה איומה שזה אפילו יותר גרוע. לפעמים אני מרגישה שאני זאת שלא בסדר. יכול להיות שזה שאני מסוגלת לשבת שם, ככה, ולראות את כל הדברים האלה כמנותקים לגמרי ממני, כמו פרקים ישנים באיזה אופרת סבון, זה הרבה יותר גרוע מאשר המצב של חברה שלי, שלא מסוגלת לראות את ``קזבלנקה`` בגלל שזה על מלחמת העולם השניה. אני יודעת, צריך להתמודד, והסתגרות לא פותרת, ובלה בלה, אבל מי אמר שבכלל אפשר להתמודד עם משהו כזה? ומי אמר שלעמוד בצפירה יפה וישר, ולהוריד ביחד עם כולם את הראש זה נקרא התמודדות? ולהזדעזע, קבוע, פעם בשנה, מהתמונה הזאת של הילד שמרים ידיים, זה כן להתמודד? אז אני לא מתמודדת. וגם אתם לא, אפילו אם אתם בטוחים שאתם סגורים במיליון אחוז, והגעתם לרמת היציבות הנפשית שמאפשרת לכם לדסקס סוגי מסטיקים שונים בזמן שמקרינים סרטי שואה בכל הערוצים הקיימים. והבריחה שלי, היא אפילו יותר גרועה משל חברת-הסיינפלדים שלי. כי נידודי השינה שלה הם סימן שהיא מרגישה. ואני אפילו כבר לא מרגישה. אני בורחת לתוך האדישות, לתוך הקטע של ``תבכי עכשיו, כי אם תצאי מהטקס בעיניים יבשות זה יראה רע``. אין לי בינתיים פיתרון לזה. אני לא יודעת, אולי זה העובדה שיום השואה הוא רק יום בלוח השנה. אולי זה הטקסים האלה, שממחזרים את עצמם בצורה די מבחילה, או אולי הצפירה, שהדבר היחיד שהיא גורמת לרוב האנשים לחשוב עליו זה ``מעניין אם מישהו ישים לב אם אני ארים את המבט``. בסך הכל, זה רעיון די רע לקחת רגע מסויים, או אפילו יום מסויים, לנתק אותו באופן שרירותי מתוך החיים שלנו ולסמן לידו סימן קטן של משואה. ואולי זאת אני, שלא מסוגלת לקלוט מה זה מוות של שישה מליון אנשים. ואולי אף אחד לא מסוגל, וכל מארגני הטקסים האלה, ומפיקי הטלויזיה הם סתם מזויפים. ואולי זה ``הנוער של ימינו``. איזה כיף להפיל הכל על מערכת החינוך.
כל שנה, ביום השואה, חברה שלי באה לישון אצלי. יש לה פוביות מהשואה, אז כל פעם שמגיע היום הזה היא, קבוע, מסתגרת אצלי בבית עם ערימה של סיינפלדים, שוקולד, ובעיות נפשיות של פראנויה עמוקה. היא לא מסוגלת להירדם, אפילו כשהיא אצלי, ובבוקר אני תמיד רואה אותה אוכלת קורנפלקס בסלון, עם עיגולים שחורים בגודל של צלחת מתחת לעיניים שלה. זה תמיד הפליא אותי קצת: לי אף פעם לא היתה בעיה ביום השואה. אני רואה את כל התוכניות הדוקומנטריות האלה בטלויזיה, ואת רשימת שינדלר, שהם מקרינים קבוע כל ערב יום זיכרון, ואז אני הולכת לישון כשהמחשבה היחידה שמטרידה אותי זה הבגרות בספרות עוד יומיים. ואז בבוקר אני הולכת לאיזה טקס, ובוכה קצת, ועומדת בצפירה וחושבת קצת על גבורה בשואה ועל שואה בגבורה, ואז אני חוזרת לי הביתה וממשיכה לדאוג בקשר לבגרות בספרות (לא שאני אעשה אי פעם משהו בקשר לבגרות הזאת, אני פשוט אחכה ליום שני הגורלי ואקווה שג`יין אייר ומיכאל עוז כבר יסבירו את עצמם איכשהו). וזהו. לא משהו מזעזע, לא בדיוק מסיבות פרועות או אורגיות לאור הירח. אבל לפעמים יש לי הרגשה איומה שזה אפילו יותר גרוע. לפעמים אני מרגישה שאני זאת שלא בסדר. יכול להיות שזה שאני מסוגלת לשבת שם, ככה, ולראות את כל הדברים האלה כמנותקים לגמרי ממני, כמו פרקים ישנים באיזה אופרת סבון, זה הרבה יותר גרוע מאשר המצב של חברה שלי, שלא מסוגלת לראות את ``קזבלנקה`` בגלל שזה על מלחמת העולם השניה. אני יודעת, צריך להתמודד, והסתגרות לא פותרת, ובלה בלה, אבל מי אמר שבכלל אפשר להתמודד עם משהו כזה? ומי אמר שלעמוד בצפירה יפה וישר, ולהוריד ביחד עם כולם את הראש זה נקרא התמודדות? ולהזדעזע, קבוע, פעם בשנה, מהתמונה הזאת של הילד שמרים ידיים, זה כן להתמודד? אז אני לא מתמודדת. וגם אתם לא, אפילו אם אתם בטוחים שאתם סגורים במיליון אחוז, והגעתם לרמת היציבות הנפשית שמאפשרת לכם לדסקס סוגי מסטיקים שונים בזמן שמקרינים סרטי שואה בכל הערוצים הקיימים. והבריחה שלי, היא אפילו יותר גרועה משל חברת-הסיינפלדים שלי. כי נידודי השינה שלה הם סימן שהיא מרגישה. ואני אפילו כבר לא מרגישה. אני בורחת לתוך האדישות, לתוך הקטע של ``תבכי עכשיו, כי אם תצאי מהטקס בעיניים יבשות זה יראה רע``. אין לי בינתיים פיתרון לזה. אני לא יודעת, אולי זה העובדה שיום השואה הוא רק יום בלוח השנה. אולי זה הטקסים האלה, שממחזרים את עצמם בצורה די מבחילה, או אולי הצפירה, שהדבר היחיד שהיא גורמת לרוב האנשים לחשוב עליו זה ``מעניין אם מישהו ישים לב אם אני ארים את המבט``. בסך הכל, זה רעיון די רע לקחת רגע מסויים, או אפילו יום מסויים, לנתק אותו באופן שרירותי מתוך החיים שלנו ולסמן לידו סימן קטן של משואה. ואולי זאת אני, שלא מסוגלת לקלוט מה זה מוות של שישה מליון אנשים. ואולי אף אחד לא מסוגל, וכל מארגני הטקסים האלה, ומפיקי הטלויזיה הם סתם מזויפים. ואולי זה ``הנוער של ימינו``. איזה כיף להפיל הכל על מערכת החינוך.
מעיין.