מה להגיד, ומה לא
הבת שלי (14), מקסימה, אמפטית ורגישה. הבשילה רגשית די לאט ואני חושבת שמתוך כך, בחרה לברוח מהתמודדות בעזרת שקרים. כשאני עולה על שקר, ולא שאני מחפשת, הסיפור שלה לפעמים כל כך מופרך, היא כמובן מיד מתגוננת, מכחישה נמרצות ונסגרת. בעקבות מקרה שהיה אתמול, אמרתי לה שאני מעונינת לדבר איתה על כך שמהצד נראה לי שהיא חוששת לספר לנו, כדי שלא נכעס. מהצד שלי, אני חוששת שכשיקרה משהו רציני, היא תחשוש להתמודד איתנו, ולא תספר. נראה לי שהיחסים איתה טובים, אבל בכל זאת משהו לא בסדר, אם היא כל כך חוששת לאכזב אותנו. אנחנו לא לוחצים, ממש לא מענישים ולא נכנסים לה לנשמה, אבל אולי זה רק מה שנראה לנו? מה כדאי להגיד, ואלי יותר חשוב, מה לא להגיד בשיחה כזאת? לא נראה לי רעיון טוב, להשאיר את זה לא פתור, כי אני חושבת שצורת ההתמודדות שלה בעיתית. אולי מבחינתה קיים חשש ואני לא יודעת איך לצאת ממנו.
הבת שלי (14), מקסימה, אמפטית ורגישה. הבשילה רגשית די לאט ואני חושבת שמתוך כך, בחרה לברוח מהתמודדות בעזרת שקרים. כשאני עולה על שקר, ולא שאני מחפשת, הסיפור שלה לפעמים כל כך מופרך, היא כמובן מיד מתגוננת, מכחישה נמרצות ונסגרת. בעקבות מקרה שהיה אתמול, אמרתי לה שאני מעונינת לדבר איתה על כך שמהצד נראה לי שהיא חוששת לספר לנו, כדי שלא נכעס. מהצד שלי, אני חוששת שכשיקרה משהו רציני, היא תחשוש להתמודד איתנו, ולא תספר. נראה לי שהיחסים איתה טובים, אבל בכל זאת משהו לא בסדר, אם היא כל כך חוששת לאכזב אותנו. אנחנו לא לוחצים, ממש לא מענישים ולא נכנסים לה לנשמה, אבל אולי זה רק מה שנראה לנו? מה כדאי להגיד, ואלי יותר חשוב, מה לא להגיד בשיחה כזאת? לא נראה לי רעיון טוב, להשאיר את זה לא פתור, כי אני חושבת שצורת ההתמודדות שלה בעיתית. אולי מבחינתה קיים חשש ואני לא יודעת איך לצאת ממנו.