רוצה לצלול באור
New member
חוויות מטיפוס על קיר ../images/Emo66.gif ../images/Emo41.gif
טיפוס על קיר היה משהו שתמיד חשבתי עליו כבילתי אפשרי. מי אני? שסיימתי עם 55 בחנ"ג בתיכון, שבקושי עושה איזושהי פעילו ספורטיבית?, שלא הייתה אף פעם בטיולי טרקים ולא הייתה עוד אפילו בסיני? בקיצור, לפני שנה בערך, היה יום הסטודנט באונ´ ת"א, שלמדתי בה אז. הלכתי עם חברה שלי, שהיא מין "אינדיאנה ג´ונס" מסוג נקבה. אנחנו מאוד שונות בחוויות הפיסיות ששתינו עברנו, אך דומות מאוד בחוויות ובהסתכלויות הפנימיות. היא הייתה בהודו במשך חצי שנה, ישנה בשקי שינה, אצל מקומיים שלא הכירה, וכו´. אני , ילדת הצמר-גפן, בובת החרסינה המפונקת, שהכי רחוק נסעה לאילת לבד, אבל לנה במלון של חמישה כוכבים. בקיצור, הלכנו וכשטיילנו בתוך ההמולה, לקול אביב גפן שהופיע, ראינו תור ארוך של בני נוער וסטודנטים, שעיניהם נשואות למעלה. היה שם קיר טיפוס וכולם חיכו בתור לעלות עליו. חברה שלי מיד התלהבה ואמרה שהיא הולכת לעלות, ואני, שכמובן לא רציתי להמשיך להסתובב לבד ובלאו הכי הייתי אמורה להמתין איתה בתור, אמרתי שאנסה גם. חיכינו במשך שעה וחצי נדמה לי, ואז הגיע התור שלי. אני זוכרת את הבחור הסדרן ששם לי את הרצועות, שנראו לי רצועות של נידונה למוות. הוא סידר אותם מהר (שכן הן נמצאות על הגוף באיזור "מביך") ומיד הסתלק. היינו בטוחה שהן לא יושבות טוב ואני אסתבך איתן. הרי בסרטים תמיד קורה משהו למטפסים. ניזכרתי בסיפור שאבא שלי סיפר לי ולאחים שלי כשהיינו באוטו בטיול בשוייץ, מתוך "משליין" על ארבעת המטפסים שניסו לטפס על ה"Zermat" (אם אני לא טועה), כשאף אחד מהם לא חזר בחיים, והרביעי פתאום ראה בשמיים סמל של 3 צלבים והתרחק מהמקום. ואז אמרתי לעצמי שאני כנראה משוגעת, הולכת לסייםפ את החיים שלי. ניגשתי לקיר, שצל הוטל עליו. צל חיצוני מהאורות, והצל הפנימי שלי שהיה מלא בפחד. נאחזתי באחת ה"ידיות" או ה"רגליות" שהיו על הקיר ושמתי את רגל ימין. הנה, הצלחתי לעשות את הצעד הקטן. את יכולה ל´, את יכולה, אמרתי לעצמי. העברתי את יד ימין לרגלית השניה שלמעלה וניסיתי לאחז בה את הרגל ואז הרגל השניה מעדה. הייתי תלויה באויר רק על החבל שהחזיק אותי. למטה שאר האנשים התארגנו לעלות. אף אחד לא שמע אותי. אחד מהמארגנים שראה אותי, אם אפשר לחזור. הוא הניד ראשו לשלילה. אז חשבתי, כמה זה סימלי, איך אנחנו מתחילים משהו בחיים ובעצם לא תמיד ניתן לחזור. מה שנותר הוא להמשיך. לקחתי שוב את יד ימין, אך לרגל לא היה מספיק את הכוח להיאחז ב"רגלית". הנה שוב ל´ הרכה, לא מסוגלת להגיע לזה, אמרתי לעצמי. אבל ל´ בכל זאת, ניסתה והיא עדיין מנסה, אמרתי לעצמי. פתאום רק את הקיר כמשהו אטום, אדיש, לא איכפתי על הטיפוס והרצון שלי שכל כך מתחנן, כל כך רוצה לעבור, לטפס, להמשיך.. מה בסה"כ עשיתי לו שהוא כל כך לא עוזר לי? ואז פתאום הרגשתי עולה למעלה במין קפיצה. הרגשתי משיכה כלפי למעלה. הסתכלתי סביב ולא ראיתי כלום. ואז עוד פעם "הופ", שוב משיכה כלפיי מעלה. אז חייב להיות כאן נס. אינדיאנה ג´ונס בא להציל אותי.(שכחתי באותו רגע שאני לא באיזה סרט פעולה ובסה"כ נמצאת ביום סטודנט. פתאום עוד איזה הופ ואז בקצה "ההר" (הקיר) ראיתי את פרצופו המאדים המחייך של הבחור מלמעלה שמשך אותי בחבל. הוא אמר שאם אין ברירה, צריך לעזור. לא הוא לא היה אינדיאנה ג´ונס, אבל הוא היה היד המושיטה, השליח שעזר ועם החיוך שלו הוא הוריד לי כל פחד שהיה. ביקשתי עזרה - וקיבלתי. סיימתי את הבלב של הטיפוס. נכון קיבלתי הרבה עזרה, אבל עשיתי את זה. עכשיו נותר השלב של הגלישה בחבל (לא זוכרת את השם המקצועי של זה). זה השלב שאתה כמו מין רכבל אנושי, מתגלש בחבל מתוח. שאלתי אותם (כן זאת אני המגוחכת) אם אפשר לרדת במדרגות. הם אמרו שאין אופציה כזאת כמובן. בקיצור עמדתי במשך כרבע שעה ושאלתי שאלות היסטוריה על הסוג הזה של הירידה מהחבל. מישהו פעם נפצע?, כמה זמן לוקח עד שמגיעים לקרקע ואם אני צריכה לאחוז חזק. הם אמרו לי שאין מה לדאוג אך כמובן לא האמנתי להם, הפחד הוא תמיד לא מציאותי . עכשיו אני חושבת כמה אנרגיה בזבזתי בלפחד.. טוב, אז בסוף עשיתי את זה. הלב שלי כמובן פעם בטירוף, אבל הגלישה הגלישה הייתה מדהימה וכל כך קצרה (לאכזבתי), אבל כייפית. זהו. זה מה שרציתי לשתף אתכם. מקווה שזה לא היה ארוך מדי, ושנהנתם. נהניתי לספר,
אתכם, אני.
טיפוס על קיר היה משהו שתמיד חשבתי עליו כבילתי אפשרי. מי אני? שסיימתי עם 55 בחנ"ג בתיכון, שבקושי עושה איזושהי פעילו ספורטיבית?, שלא הייתה אף פעם בטיולי טרקים ולא הייתה עוד אפילו בסיני? בקיצור, לפני שנה בערך, היה יום הסטודנט באונ´ ת"א, שלמדתי בה אז. הלכתי עם חברה שלי, שהיא מין "אינדיאנה ג´ונס" מסוג נקבה. אנחנו מאוד שונות בחוויות הפיסיות ששתינו עברנו, אך דומות מאוד בחוויות ובהסתכלויות הפנימיות. היא הייתה בהודו במשך חצי שנה, ישנה בשקי שינה, אצל מקומיים שלא הכירה, וכו´. אני , ילדת הצמר-גפן, בובת החרסינה המפונקת, שהכי רחוק נסעה לאילת לבד, אבל לנה במלון של חמישה כוכבים. בקיצור, הלכנו וכשטיילנו בתוך ההמולה, לקול אביב גפן שהופיע, ראינו תור ארוך של בני נוער וסטודנטים, שעיניהם נשואות למעלה. היה שם קיר טיפוס וכולם חיכו בתור לעלות עליו. חברה שלי מיד התלהבה ואמרה שהיא הולכת לעלות, ואני, שכמובן לא רציתי להמשיך להסתובב לבד ובלאו הכי הייתי אמורה להמתין איתה בתור, אמרתי שאנסה גם. חיכינו במשך שעה וחצי נדמה לי, ואז הגיע התור שלי. אני זוכרת את הבחור הסדרן ששם לי את הרצועות, שנראו לי רצועות של נידונה למוות. הוא סידר אותם מהר (שכן הן נמצאות על הגוף באיזור "מביך") ומיד הסתלק. היינו בטוחה שהן לא יושבות טוב ואני אסתבך איתן. הרי בסרטים תמיד קורה משהו למטפסים. ניזכרתי בסיפור שאבא שלי סיפר לי ולאחים שלי כשהיינו באוטו בטיול בשוייץ, מתוך "משליין" על ארבעת המטפסים שניסו לטפס על ה"Zermat" (אם אני לא טועה), כשאף אחד מהם לא חזר בחיים, והרביעי פתאום ראה בשמיים סמל של 3 צלבים והתרחק מהמקום. ואז אמרתי לעצמי שאני כנראה משוגעת, הולכת לסייםפ את החיים שלי. ניגשתי לקיר, שצל הוטל עליו. צל חיצוני מהאורות, והצל הפנימי שלי שהיה מלא בפחד. נאחזתי באחת ה"ידיות" או ה"רגליות" שהיו על הקיר ושמתי את רגל ימין. הנה, הצלחתי לעשות את הצעד הקטן. את יכולה ל´, את יכולה, אמרתי לעצמי. העברתי את יד ימין לרגלית השניה שלמעלה וניסיתי לאחז בה את הרגל ואז הרגל השניה מעדה. הייתי תלויה באויר רק על החבל שהחזיק אותי. למטה שאר האנשים התארגנו לעלות. אף אחד לא שמע אותי. אחד מהמארגנים שראה אותי, אם אפשר לחזור. הוא הניד ראשו לשלילה. אז חשבתי, כמה זה סימלי, איך אנחנו מתחילים משהו בחיים ובעצם לא תמיד ניתן לחזור. מה שנותר הוא להמשיך. לקחתי שוב את יד ימין, אך לרגל לא היה מספיק את הכוח להיאחז ב"רגלית". הנה שוב ל´ הרכה, לא מסוגלת להגיע לזה, אמרתי לעצמי. אבל ל´ בכל זאת, ניסתה והיא עדיין מנסה, אמרתי לעצמי. פתאום רק את הקיר כמשהו אטום, אדיש, לא איכפתי על הטיפוס והרצון שלי שכל כך מתחנן, כל כך רוצה לעבור, לטפס, להמשיך.. מה בסה"כ עשיתי לו שהוא כל כך לא עוזר לי? ואז פתאום הרגשתי עולה למעלה במין קפיצה. הרגשתי משיכה כלפי למעלה. הסתכלתי סביב ולא ראיתי כלום. ואז עוד פעם "הופ", שוב משיכה כלפיי מעלה. אז חייב להיות כאן נס. אינדיאנה ג´ונס בא להציל אותי.(שכחתי באותו רגע שאני לא באיזה סרט פעולה ובסה"כ נמצאת ביום סטודנט. פתאום עוד איזה הופ ואז בקצה "ההר" (הקיר) ראיתי את פרצופו המאדים המחייך של הבחור מלמעלה שמשך אותי בחבל. הוא אמר שאם אין ברירה, צריך לעזור. לא הוא לא היה אינדיאנה ג´ונס, אבל הוא היה היד המושיטה, השליח שעזר ועם החיוך שלו הוא הוריד לי כל פחד שהיה. ביקשתי עזרה - וקיבלתי. סיימתי את הבלב של הטיפוס. נכון קיבלתי הרבה עזרה, אבל עשיתי את זה. עכשיו נותר השלב של הגלישה בחבל (לא זוכרת את השם המקצועי של זה). זה השלב שאתה כמו מין רכבל אנושי, מתגלש בחבל מתוח. שאלתי אותם (כן זאת אני המגוחכת) אם אפשר לרדת במדרגות. הם אמרו שאין אופציה כזאת כמובן. בקיצור עמדתי במשך כרבע שעה ושאלתי שאלות היסטוריה על הסוג הזה של הירידה מהחבל. מישהו פעם נפצע?, כמה זמן לוקח עד שמגיעים לקרקע ואם אני צריכה לאחוז חזק. הם אמרו לי שאין מה לדאוג אך כמובן לא האמנתי להם, הפחד הוא תמיד לא מציאותי . עכשיו אני חושבת כמה אנרגיה בזבזתי בלפחד.. טוב, אז בסוף עשיתי את זה. הלב שלי כמובן פעם בטירוף, אבל הגלישה הגלישה הייתה מדהימה וכל כך קצרה (לאכזבתי), אבל כייפית. זהו. זה מה שרציתי לשתף אתכם. מקווה שזה לא היה ארוך מדי, ושנהנתם. נהניתי לספר,
