הטלויזיה היא מכשיר.
הטלויזיה היא לא רעה או טובה. היא טכנולוגיה. היא פלסטיק, חשמל, ונורה מהבהבת. האנשים צופים במה שמגישים להם. אז אולי יש מיליון ערוצים, אבל יש רק שש או שבע רשתות שידור. שזה אומר שלכל אחת יש בערך ארבעים ערוצים. השידורים עולים כסף, והערוצים פרטיים. זאת אומרת שהם תלויים במפרסמים. בעל המאה הוא בעל הדעה. זאת אומרת שהמפרסמים קובעים, בסופו של דבר, מה *לא* יאמר בשידור וכאן הסכנה הגדולה שבשידורים הטלויזיונים. (זה היה ככה מאז ימיה הראשונים של הטלויזיה, בארצות הברית, ואני אשמח להפנות אותך לספרים בנושא). הרצון "למכור" כמה שיותר צופים למפרסמים, גרם לרשתות השידור לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר, שהפך מהר מאד, לצערנו, למכנה המשותף הנמוך ביותר. אני לא מחפשת אשמים. אני מרגישה שהאיי קיו הבודד שלי נעלב כל פעם שאני עוברת ליד מסך מרצד. אז אני דואגת לא לעבור לידו. מי שחושב שתכנית כזו או אחרת מעניינת אותו, שישב ויצפה בה. אני, וזו דעתי האישית ומנהגי הפרטיים, מעדיפה לעשות דברים אחרים. בנוגע למהפכות ואדון ג. חאן - מעניין בעיני שמאז הטלויזיה, אין מהפכות. לא מוזר? כ"ץ, אחד מחוקרי התקשורת המפורסמים בעולם (פרופסור באונ´ ירושלים) טוען שככל שאנשים רואים יותר חדשות, כך מעורבותם הפיסית באירועים קטנה. הטלויזיה יוצרת אשליית השתתפות (לכן שידורי משחקי כדורגל כל כך פופולאריים) שמספקת את הצורך שלנו לעשות, ובעצם משאירה אותנו בבית. זה גורם להיאלמות והיעלמות המרחב הציבורי שבו אמורים לעלות דברים לדיון. וזה רע בעיני. והערה קטנה ואחרונה לגבי משאבי הטבע וניצולם - לפני מאה שנה העבדות היתה זכות של הלבנים, ולנשים לא היתה זכות בחירה. אם אתה מצדד גם באלה, מצטערת, אין לי יותר מילים כדי לדבר איתך, כי אנחנו כנראה חיים בשני עולמות שונים.