שאיפות תמוהות
New member
מה ישאר לי ממך??
את מה שאני רוצה לומר לך,אני כבר כמה ימים אומר לעצמי,וחוזר ואומר.ושוב חוזר ואומר,מרגיש כמו דב שמדבר לעצמו,המילים רצות לי בראש כמו מכונה שאי אפשר לכבות,הראש מלא מחשבות,וכשאני מול הדף,המילים קופאות לי.אבל אני יודע שאני חייב לכתוב כדי שזה יצא לי מהראש,כדי שאצליח לעבור את השבת בלי שתיכנסי לי באמצע,הרהורים אסורים,אני שואל את עצמי את מה שאת בטח לא שואלת את עצמך,מה ישאר לי ממך?מה?אני זוכר שישבת מולי,מלון דיי רגוע לקחתי אותך,אמרו לי שאת קצת לחוצה,השתדלתי בשבילך,דיברתי על נושאים פשוטים,ניסיתי,דחפתי,השתדלתי,ואת??קרה,קרח!אני יודע ומרגיש שלא לעד אראה את פנייך,לא לנצח אשב מולך כשבנינו חומה של קרחונים,אבל אני תמה,מה עובר לך בראש?איזה זכרונות את רוצה שישארו לי ממך?מה תרצי שאחשוב עליך?כשאת קרה,מנוכרת,סגורה ומסוגרת!אחד משתינו יגיד את ה`לא` במוקדם או במאוחר,אחד משתינו חייב ללכת הביתה,אני מריץ בראש את הפגישות שלנו,מחפש חמלה,רוך,תמימות,השתתפות בצער,כשסיפרתי משו עצוב,ולהיפך,בשמחה כשסיפרתי משו שמח,ולא מוצא כלום,אפי שתיקה מקרבת לא מצאתי!אז מה את רוצה שישאר לי ממך?איך אני יסכם את המסע הזה `שידוכים` אחרייך??אני לא רוצה את היופי הנדיר שלך,לא את הכסף של אבא שלך,לא כלום,רק מילה אחת שתקרב,רק מילה אחת שתמוסס את החומה הקרה הזו שלך שנדמה שאף אדם בעולם לא יצליח לשבור,רק סימן אחד אני רוצה,ואני יודע שהוא לא יגיע,,אני לא יודע מי את,ומה הילדה שהיית,ולמה,למה אין לך אור בעיניים?אני לא יודע,אבל דבר אחד אני יודע שכולם,הלב שלי,השכל,הרגש,המלצר,האנשים שמסביבי,העצים שאני רואה בחלון,אפי השולחן שנפגשנו מולו,כולם אומרים לי שלא אראה אותך יותר,אני לא יודע אם אבכה על מה שלא היה,או על מה שלא יהיה,אני לא יודע מה לעשות איתך,אני לא כועס,לא מתעצבן,רק עצבות תהומית ששואלת מה ישאר לי ממך??איזה זיכרון?ואולי,אולי לא צריך להישאר כלום,גם לא זיכרון אחד,קטן אפילו,אולי??
את מה שאני רוצה לומר לך,אני כבר כמה ימים אומר לעצמי,וחוזר ואומר.ושוב חוזר ואומר,מרגיש כמו דב שמדבר לעצמו,המילים רצות לי בראש כמו מכונה שאי אפשר לכבות,הראש מלא מחשבות,וכשאני מול הדף,המילים קופאות לי.אבל אני יודע שאני חייב לכתוב כדי שזה יצא לי מהראש,כדי שאצליח לעבור את השבת בלי שתיכנסי לי באמצע,הרהורים אסורים,אני שואל את עצמי את מה שאת בטח לא שואלת את עצמך,מה ישאר לי ממך?מה?אני זוכר שישבת מולי,מלון דיי רגוע לקחתי אותך,אמרו לי שאת קצת לחוצה,השתדלתי בשבילך,דיברתי על נושאים פשוטים,ניסיתי,דחפתי,השתדלתי,ואת??קרה,קרח!אני יודע ומרגיש שלא לעד אראה את פנייך,לא לנצח אשב מולך כשבנינו חומה של קרחונים,אבל אני תמה,מה עובר לך בראש?איזה זכרונות את רוצה שישארו לי ממך?מה תרצי שאחשוב עליך?כשאת קרה,מנוכרת,סגורה ומסוגרת!אחד משתינו יגיד את ה`לא` במוקדם או במאוחר,אחד משתינו חייב ללכת הביתה,אני מריץ בראש את הפגישות שלנו,מחפש חמלה,רוך,תמימות,השתתפות בצער,כשסיפרתי משו עצוב,ולהיפך,בשמחה כשסיפרתי משו שמח,ולא מוצא כלום,אפי שתיקה מקרבת לא מצאתי!אז מה את רוצה שישאר לי ממך?איך אני יסכם את המסע הזה `שידוכים` אחרייך??אני לא רוצה את היופי הנדיר שלך,לא את הכסף של אבא שלך,לא כלום,רק מילה אחת שתקרב,רק מילה אחת שתמוסס את החומה הקרה הזו שלך שנדמה שאף אדם בעולם לא יצליח לשבור,רק סימן אחד אני רוצה,ואני יודע שהוא לא יגיע,,אני לא יודע מי את,ומה הילדה שהיית,ולמה,למה אין לך אור בעיניים?אני לא יודע,אבל דבר אחד אני יודע שכולם,הלב שלי,השכל,הרגש,המלצר,האנשים שמסביבי,העצים שאני רואה בחלון,אפי השולחן שנפגשנו מולו,כולם אומרים לי שלא אראה אותך יותר,אני לא יודע אם אבכה על מה שלא היה,או על מה שלא יהיה,אני לא יודע מה לעשות איתך,אני לא כועס,לא מתעצבן,רק עצבות תהומית ששואלת מה ישאר לי ממך??איזה זיכרון?ואולי,אולי לא צריך להישאר כלום,גם לא זיכרון אחד,קטן אפילו,אולי??
