מה יהיה הסוף איתי?
זה כבר לא כל כך נורא כמו שזה היה פעם, לפני 3 שנים בערך. כבר יש לי כמה חברים, אני מצליח יותר לתקשר עם אנשים וקצת יותר פתוח לעולם. נהדר. אבל כבר כנראה מאוחר מדי. לפחות בדימוי (וחלק מזה נשאר גם במציאות, עדיין), אני עדיין זה שמנסה להידחף לשיחות של אחרים אבל אין לו באמת מה להגיד, זה שמנותק מהכל, זה שאין לו באמת חיים. גם לחברים הטובים שלי יש חיים משלהם שהם שלמים איתם. מילא. אבל יש עוד כל כך הרבה אנשים נחמדים אחרים (עם בנות, לדוגמא, אין לי אפילו התחלה של קשר שמעיז לחשוב שהוא רציני) שהייתי רוצה לדעת שהם רואים בי חבר שלהם. אבל כבר לכל אחד יש את החברים שלו, ואני נשאר בחוץ, עם עוד שניים-שלושה חברים טובים שגם איתם אני כמעט לא נפגש. מחוץ לבית ספר ולחוגים כמעט שאין לי חיים עצמאיים. בטח שהייתי רוצה להיפגש עם אנשים שמבלים (ולא נשארים בבית ומשחקים סוליטייר), אבל אין לי עם מי, ואני לא רואה דרך להשיג. כנראה שנגזר עלי להישאר זה שמנותק, שנשאר בבית כל היום, זה שערסים אוהבים לשים לו רגל במעבר, זה שבנות לא מסתכלות עליו. טוב, הוצאתי את זה. הייתי חייב
זה כבר לא כל כך נורא כמו שזה היה פעם, לפני 3 שנים בערך. כבר יש לי כמה חברים, אני מצליח יותר לתקשר עם אנשים וקצת יותר פתוח לעולם. נהדר. אבל כבר כנראה מאוחר מדי. לפחות בדימוי (וחלק מזה נשאר גם במציאות, עדיין), אני עדיין זה שמנסה להידחף לשיחות של אחרים אבל אין לו באמת מה להגיד, זה שמנותק מהכל, זה שאין לו באמת חיים. גם לחברים הטובים שלי יש חיים משלהם שהם שלמים איתם. מילא. אבל יש עוד כל כך הרבה אנשים נחמדים אחרים (עם בנות, לדוגמא, אין לי אפילו התחלה של קשר שמעיז לחשוב שהוא רציני) שהייתי רוצה לדעת שהם רואים בי חבר שלהם. אבל כבר לכל אחד יש את החברים שלו, ואני נשאר בחוץ, עם עוד שניים-שלושה חברים טובים שגם איתם אני כמעט לא נפגש. מחוץ לבית ספר ולחוגים כמעט שאין לי חיים עצמאיים. בטח שהייתי רוצה להיפגש עם אנשים שמבלים (ולא נשארים בבית ומשחקים סוליטייר), אבל אין לי עם מי, ואני לא רואה דרך להשיג. כנראה שנגזר עלי להישאר זה שמנותק, שנשאר בבית כל היום, זה שערסים אוהבים לשים לו רגל במעבר, זה שבנות לא מסתכלות עליו. טוב, הוצאתי את זה. הייתי חייב
