מה זת'אמרת?
איפה הפרחים כולם שאהבנו איפה הפרחים כולם אנה הלכו איפה הפרחים כולם הנערות לקחו אותם מתי הם ילמדו מתי הם ילמדו איפה הנערות כולן שאהבנו איפה הנערות כולן אנה הלכו איפה הנערות כולן הגברים חטפו אותן מתי הן ילמדו מתי הן ילמדו איפה הגברים כולם שהכרנו איפה הגברים כולם אנה הלכו איפה הגברים כולם הצבא לקח אותם מתי הם ילמדו מתי הם ילמדו איפה הצבאות כולם שלהם הרענו איפה הצבאות כולם אנה הלכו איפה הצבאות כולם הקברים כיסו אותם מתי הם ילמדו מתי הם ילמדו איפה הקברים כולם שחפרנו איפה הקברים כולם אנה הלכו איפה הקברים כולם הפרחים כיסו אותם מתי הם ילמדו מתי הם ילמדו <איפה הפרחים/ חיים חפר> אני ואחי יושבים מול הטלויזיה וצופים בטקס. "אתה יודע, אני מרגישה שהמשפחה שלהם מה'זה דומה לשלנו" "מה זת'אמרת?" "זאת אומרת, שאני רואה את אילן רמון, והוא מזכיר לי את אבא. אני רואה את רונה, והיא מזכירה לי את אמא. אני רואה את הילדים, והם מזכירים לי אותנו... אותי ואותך." "כן, אני מבין למה את מתכוונת" *שקט* *ממשיכים להקשיב ל"תשמור על העולם ילד"* "זאת בעצם הסיבה, אני חושב, שכולם כל-כך עצובים." "מה זת'אמרת?" "זאת אומרת, שהוא ייצג את הישראלי... אבל לא את הדברים הרעים שבישראלי. הוא ייצג את כל הדברים הטובים שבו, את מבינה? ובגלל זה זה כל-כך כואב" "נכון." "את חושבת שעדיין כולנו היינו מתרגשים ומעריצים אותו ככה, גם אם הוא לא היה מת?" "המממ... שאלה טובה" *חושבת קצת* "האמת היא, שאני חושבת שכן, אתה יודע? כאילו, אני, יומיים לפני שהוא טס, הכנתי עליו עבודה לבית הספר... וכשחיפשתי עליו חומר [שדרך אגב, לא היה עליו כל-כך הרבה, ורק עכשיו, אחרי שהוא נהרג, יש פתאום מיליון אתרים עליו] חשבתי, קודם כל, שהוא כל-כך, אבל כל-כך יפה... אבל זה לא יופי רגיל כזה, אנ'לא יודעת איך להסביר. זה יופי כזה ש... יופי כזה שמשדר פשטות, צניעות שכזו, אתה יודע?" "כן, אני מבין אותך." "אז זהו, שחשבתי שהוא ממש יפה... ואחרי זה, גם כשקראתי את כל העבר המרתק שלו, ואת העובדה שהוא בן לניצולי שואה וכל זה... אז זה רק עוד יותר צבט לי, אבל אז, לפני שידעתי שהוא הולך לההרג שם, זאת היתה צביטה טובה. צביטה כזו של... של ואוו. של איזה בנאדם מדהים זה, ואיזו גאווה אדירה זו בשבילנו שיש לנו אדם כזה, אחד משלנו, שם בחלל..." "כן... גם אני חשבתי עליו ככה, את יודעת? הוא היה נראה איש כל-כך נחמד וצנוע..." "הוא באמת היה כזה" "נכון" *מקשיבים לנאומו של שאול מופז* *נגמר הנאום* "אז בקיצור, אני חושבת שאם הוא היה חוזר חי, עדיין היינו מעניקים לו ת'הערכה הזו, כי בתכלס, היא מגיעה לו" "לא אמרתי שלא... היא ועוד איך מגיעה לו! תראי, תראי איזה בנאדם חמוד!" *רואים אותו בצד [ערוץ 11] עושה הכנות לקראת השיגור* "כן, הוא באמת חמוד..." "אה-הא" *ממשיכים להסתכל* "אתה יודע, בראשון בפברואר, כשהתעוררתי באותו יום שבת בבוקר, זה הדבר הראשון שקפץ לי לראש... שאילן רמון והמעבורת היום חוזרים לארץ. ומה'זה התרגשתי... חשבתי לעצמי ככה, בלב, שבטח הוא יופיע על גבי כל העיתונים וירואיין בכל תוכנית שהיא, עד שזה יצא לנו מכל החורים... ממש התרגשתי" "כן, גם אני. זה אמנם לא הדבר הראשון שקפץ לי לראש, אבל גם, נורא התרגשתי מזה וחיכיתי לזה, כזה, את יודעת, שבארבע נשב מול הטלויזיה ונצפה בנחיתה..." "אוף, זה היה אמור להיות רגע כל-כך יפה" "כן... היה אמור" *רונה רמון ואסף עולים לשאת נאום* *שקט* *מביטים בטלויזיה, כמהים לשמוע כל מילה* "אתה חושב שהוא ידע שהוא עומד למות?" "מה זת'אמרת?" "זאת אומרת, כמה דקות לפני שמה שקרה באמת קרה, הוא ידע שהוא עומד למות?" "כן... אני כמעט בטוח שכן. אומרים שתשעים שניות לפני שהמעבורת התפוצצה לגמרי הם כבר איבדו ת'קשר וידעו שמשהו פה לא בסדר... אז סביר להניח שהוא ידע" "וואי, מה'זה מעניין אותי לדעת מה הם עשו, אתה יודע? כאילו, תחשוב איזה פחד זה, לדעת שאתה עומד למות עוד כמה שניות..." "כן... אני חושב שהוא בטח התפלל 'שמע ישראל' או משהו כזה." "אה, נכון. ובטח גם חשב על המשפחה" "כן, ברור" *מביטים באסף וברונה יורדים מהבמה* "איך הילדים שלו דומים לו, אחד אחד..." "נכון." "גם אתה דומה להם, אתה יודע? הנה, זה בדיוק מה שהתכוונתי... הם כל-כך דומים לנו. כאילו, לא לנו ספציפית, אלא לכולנו, לכל ישראל." "כן, אבל זה לא שהם דומים לנו... הם חלק מאיתנו. זה ההבדל" "נכון. צודק." *נגמר הטקס* *סוגרים את הטלויזיה* *חוזרים לחיים* ===> אז למה בכל זאת צובט לי הלב, ומציפה אותי הרגשה ענקית של פיספוס? [אופס... אמרתי את המחשבות שלי בקול, ואחי ענה:] "כי זה באמת פיספוס." "מה זת'אמרת?" "זאת אומרת, שפיספסנו אדם שאין עוד הרבה כמותו..." "נכון." "נכון." חוזרים לחיים... אז למה בכל זאת צובט לי הלב ומציפה אותי הרגשה ענקית של פיספוס? כי זה באמת פיספוס. פיספסנו אדם שאין עוד הרבה כמותו. נכון.
איפה הפרחים כולם שאהבנו איפה הפרחים כולם אנה הלכו איפה הפרחים כולם הנערות לקחו אותם מתי הם ילמדו מתי הם ילמדו איפה הנערות כולן שאהבנו איפה הנערות כולן אנה הלכו איפה הנערות כולן הגברים חטפו אותן מתי הן ילמדו מתי הן ילמדו איפה הגברים כולם שהכרנו איפה הגברים כולם אנה הלכו איפה הגברים כולם הצבא לקח אותם מתי הם ילמדו מתי הם ילמדו איפה הצבאות כולם שלהם הרענו איפה הצבאות כולם אנה הלכו איפה הצבאות כולם הקברים כיסו אותם מתי הם ילמדו מתי הם ילמדו איפה הקברים כולם שחפרנו איפה הקברים כולם אנה הלכו איפה הקברים כולם הפרחים כיסו אותם מתי הם ילמדו מתי הם ילמדו <איפה הפרחים/ חיים חפר> אני ואחי יושבים מול הטלויזיה וצופים בטקס. "אתה יודע, אני מרגישה שהמשפחה שלהם מה'זה דומה לשלנו" "מה זת'אמרת?" "זאת אומרת, שאני רואה את אילן רמון, והוא מזכיר לי את אבא. אני רואה את רונה, והיא מזכירה לי את אמא. אני רואה את הילדים, והם מזכירים לי אותנו... אותי ואותך." "כן, אני מבין למה את מתכוונת" *שקט* *ממשיכים להקשיב ל"תשמור על העולם ילד"* "זאת בעצם הסיבה, אני חושב, שכולם כל-כך עצובים." "מה זת'אמרת?" "זאת אומרת, שהוא ייצג את הישראלי... אבל לא את הדברים הרעים שבישראלי. הוא ייצג את כל הדברים הטובים שבו, את מבינה? ובגלל זה זה כל-כך כואב" "נכון." "את חושבת שעדיין כולנו היינו מתרגשים ומעריצים אותו ככה, גם אם הוא לא היה מת?" "המממ... שאלה טובה" *חושבת קצת* "האמת היא, שאני חושבת שכן, אתה יודע? כאילו, אני, יומיים לפני שהוא טס, הכנתי עליו עבודה לבית הספר... וכשחיפשתי עליו חומר [שדרך אגב, לא היה עליו כל-כך הרבה, ורק עכשיו, אחרי שהוא נהרג, יש פתאום מיליון אתרים עליו] חשבתי, קודם כל, שהוא כל-כך, אבל כל-כך יפה... אבל זה לא יופי רגיל כזה, אנ'לא יודעת איך להסביר. זה יופי כזה ש... יופי כזה שמשדר פשטות, צניעות שכזו, אתה יודע?" "כן, אני מבין אותך." "אז זהו, שחשבתי שהוא ממש יפה... ואחרי זה, גם כשקראתי את כל העבר המרתק שלו, ואת העובדה שהוא בן לניצולי שואה וכל זה... אז זה רק עוד יותר צבט לי, אבל אז, לפני שידעתי שהוא הולך לההרג שם, זאת היתה צביטה טובה. צביטה כזו של... של ואוו. של איזה בנאדם מדהים זה, ואיזו גאווה אדירה זו בשבילנו שיש לנו אדם כזה, אחד משלנו, שם בחלל..." "כן... גם אני חשבתי עליו ככה, את יודעת? הוא היה נראה איש כל-כך נחמד וצנוע..." "הוא באמת היה כזה" "נכון" *מקשיבים לנאומו של שאול מופז* *נגמר הנאום* "אז בקיצור, אני חושבת שאם הוא היה חוזר חי, עדיין היינו מעניקים לו ת'הערכה הזו, כי בתכלס, היא מגיעה לו" "לא אמרתי שלא... היא ועוד איך מגיעה לו! תראי, תראי איזה בנאדם חמוד!" *רואים אותו בצד [ערוץ 11] עושה הכנות לקראת השיגור* "כן, הוא באמת חמוד..." "אה-הא" *ממשיכים להסתכל* "אתה יודע, בראשון בפברואר, כשהתעוררתי באותו יום שבת בבוקר, זה הדבר הראשון שקפץ לי לראש... שאילן רמון והמעבורת היום חוזרים לארץ. ומה'זה התרגשתי... חשבתי לעצמי ככה, בלב, שבטח הוא יופיע על גבי כל העיתונים וירואיין בכל תוכנית שהיא, עד שזה יצא לנו מכל החורים... ממש התרגשתי" "כן, גם אני. זה אמנם לא הדבר הראשון שקפץ לי לראש, אבל גם, נורא התרגשתי מזה וחיכיתי לזה, כזה, את יודעת, שבארבע נשב מול הטלויזיה ונצפה בנחיתה..." "אוף, זה היה אמור להיות רגע כל-כך יפה" "כן... היה אמור" *רונה רמון ואסף עולים לשאת נאום* *שקט* *מביטים בטלויזיה, כמהים לשמוע כל מילה* "אתה חושב שהוא ידע שהוא עומד למות?" "מה זת'אמרת?" "זאת אומרת, כמה דקות לפני שמה שקרה באמת קרה, הוא ידע שהוא עומד למות?" "כן... אני כמעט בטוח שכן. אומרים שתשעים שניות לפני שהמעבורת התפוצצה לגמרי הם כבר איבדו ת'קשר וידעו שמשהו פה לא בסדר... אז סביר להניח שהוא ידע" "וואי, מה'זה מעניין אותי לדעת מה הם עשו, אתה יודע? כאילו, תחשוב איזה פחד זה, לדעת שאתה עומד למות עוד כמה שניות..." "כן... אני חושב שהוא בטח התפלל 'שמע ישראל' או משהו כזה." "אה, נכון. ובטח גם חשב על המשפחה" "כן, ברור" *מביטים באסף וברונה יורדים מהבמה* "איך הילדים שלו דומים לו, אחד אחד..." "נכון." "גם אתה דומה להם, אתה יודע? הנה, זה בדיוק מה שהתכוונתי... הם כל-כך דומים לנו. כאילו, לא לנו ספציפית, אלא לכולנו, לכל ישראל." "כן, אבל זה לא שהם דומים לנו... הם חלק מאיתנו. זה ההבדל" "נכון. צודק." *נגמר הטקס* *סוגרים את הטלויזיה* *חוזרים לחיים* ===> אז למה בכל זאת צובט לי הלב, ומציפה אותי הרגשה ענקית של פיספוס? [אופס... אמרתי את המחשבות שלי בקול, ואחי ענה:] "כי זה באמת פיספוס." "מה זת'אמרת?" "זאת אומרת, שפיספסנו אדם שאין עוד הרבה כמותו..." "נכון." "נכון." חוזרים לחיים... אז למה בכל זאת צובט לי הלב ומציפה אותי הרגשה ענקית של פיספוס? כי זה באמת פיספוס. פיספסנו אדם שאין עוד הרבה כמותו. נכון.