סכנות וסיכונים
אכן הנושא כאוב ומפחיד. הוא נכון גם כאשר הילדים גדולים (עומר בן 8+). אתחיל בשני סיפורים, האחד מלפני מספר שנים והשני ממש לש ימים אלה: סיפור ישן: כשעומר היה בן 4 בערך (הוא כבר אובחן אז) הלכתי איתו לגן המשחקים ובשניה אחת של הסרת העיניים ממנו פתאום הילד נעלם לי. רצתי כאחוז טירוף בחיפוש אחריו ומצאתי אותו מחוץ לגן המשחקים אחרי שחצה את הכביש. לא יודע מה גרם לו או מה גירה אותו ללכת לשם, אבל הוא חצה כביש סואן. הרמתי אותו על הידיים ורצתי הביתה כשליבי פועם בקצב מסחרחר. הסיפור הזה היה אחד הטריגרים (הזרזים) העיקרי למעבר שלנו מהעיר אל הכפר, כי היום כאשר עומר מחליט לעשות טיול (זה כבר קורה פחות לשמחתנו) אנחנו פחות מפחדים מהסכנות. אי-הנעימות מביקורי הבית שלו אצל השכנים נשארת למרות שכולם מכירים את כולם, אבל....... סיפור חדש: עומר משוגע על מוסיקה. יש לו טייפ-דיסק והוא בוחר דיסק ומבקש שנשים לו אותו. הבחירה נעשית באופן מילולי והוא יודע שהוא צריך לבקש משהו מאוד מפורש: "אני רוצה 'ידיים למעלה'". הטייפ-דיסק נמצא על כוננית הספרים במדף העליון והוא לא יכול להגיע לשם למרו שהוא מאוד רוצה ללחוץ על כפתורים של הדיסק. לעומר יש בחדר שרפרף קטן מפלסטיק שבעזרתו אנחנו עושים כל מיני פעילויות משותפות (כמו התלבשות). עומר גילה שהוא יכול לשים את השרפרף ליד הכוננית ואז הוא מגיע לדיסק. סילקנו את השרפרף, כמובן אחרי שניסינו ארוכות להסביר לו ש"אסור לגעת בטייפ!". עומר ילד מתוחכם: הוא מטפס על המדף התחתון של הכוננית וכך כמו סולם מצליח להגיע לטייפ. בדרך זאת הוא כבר נפל מספר פעמים וקיבל מכות יבשות בצלעות. העסק הזה מסוכן מאוד אבל עומר לא מבין את זה. כבר לא אכפת לי מהטייפ (בהתחלה זה מה שהיה חשוב), עכשו הטייפ כבר לא מעניין. לנושא הקייטנות המיוחדות, אענה במסר נפרד כי זה יצא כבר ארוך. דורון.