כולנו בני אדם – חזון אנושי לעולם ללא גבולות, אפליה וחוקים כפויים
מבוא
מאז שחר ההיסטוריה, האנושות חיפשה סדר. שבטים הפכו לכפרים, כפרים לערים, ערים למדינות. עם ההתפתחות הזו באו חוקים, גבולות, מוסדות, צבאות, דגלים וסמלים. העולם הפך מרשת של קהילות חיות לטלאי גיאופוליטי מסובך של אינטרסים, פחדים, תחרות, ושליטה. בתוך כל אלה הלכה לאיבוד אמת פשוטה: כולנו בני אדם.
במעמקי הקיום שלנו אין באמת הבדל מהותי בין אדם לאדם. מתחת לעור, הדם שלנו זהה. הצרכים, הכאבים, השמחות והפחדים – משותפים לכולנו. הדתות, הלאומים, הגזעים והמינים אינם אלא שכבות תרבותיות שנוספו על מהות אנושית אחת. במאמר זה נבקש להציע חזון: עולם שבו אין עוד משמעות להבדלים בין אדם לחברו, עולם שבו כל אחד חי לא רק בשביל עצמו – אלא גם בשביל האחר. מתוך שותפות, מתוך חמלה, מתוך הבנה עמוקה שאף אחד מאיתנו אינו שלם לבד.
חלק א': האשליה שבחלוקה – דת, גזע, לאום ומין
החברה האנושית כפי שהיא בנויה כיום מחלקת את עצמה לקטגוריות רבות: לפי דת (יהודים, נוצרים, מוסלמים, בודהיסטים), לפי גזע (לבן, שחור, אסיאתי, לטיני), לפי לאום (ישראלים, אמריקאים, סינים), ולפי מין ומגדר. החלוקות הללו נראות לנו טבעיות, אבל הן כולן תוצרי תרבות, היסטוריה ופוליטיקה. הן אינן מחויבות המציאות.
אין כל היגיון מוסרי או מעשי לכך שאדם נמדד לפי צבע עורו או מקום הולדתו. דתות נוצרו כתשובות לשאלות קיומיות, לא ככלים להפרדה. הלאומיות נולדה מתוך הצורך להתגונן ולבנות זהות משותפת, אבל הפכה לכלוב שסוגר על המחשבה. והמגדרים – שבמהותם נובעים מהבדלים ביולוגיים – נוצלו לשליטה והדרה, במקום לשיתוף פעולה הרמוני.
חלוקות אלו מזינות מלחמות, אפליה, שנאה והדרה. במקום שנראה איש את רעהו כבני אנוש, אנו רואים "אויב", "זר", "שונה". זוהי האשליה הגדולה של האנושות – שההבדלים החיצוניים קובעים את ערך האדם.
חלק ב': מודל של שיתוף – כל אחד נותן ממה שיש לו
מה אם נוכל לשנות את נקודת המבט? מה אם במקום לראות את האחר כמתחרה – נראה בו שותף? במקום לחשוש ממנו – נרגיש אחריות כלפיו? החזון כאן פשוט: עולם שבו כל אדם תורם ממה שיש לו, כדי להשלים את מה שחסר אצל האחר.
יש מי שנולד עם כוח פיזי – הוא יוכל לבנות, לשאת, לעזור. יש מי שניחן בכישרון טכני – הוא יוכל לתקן, להמציא, לחדש. יש בעלי יכולת חקלאית, יש אנשי חינוך, יש הוגים, יש אמנים. במקום שהחברה תבנה היררכיה שמקדשת את בעלי ההון, הכוח, והשליטה – ניצור רשת אנושית של נתינה הדדית.
כך, למשל, אם לאדם אחד יש שפע של מזון, הוא יחלק אותו עם זה שאין לו. אם לאחר יש ידע רפואי – הוא יטפל בזולתו, לא תמורת תשלום אלא כחלק מאחריות אנושית. מי שיש לו גישה למים נקיים – ידאג שכולם יוכלו לשתות. מי שחי במקום נוח יוכל לארח את זה שגורש מביתו. זו לא נדיבות – זו הבנה שכולנו מחוברים.
המודל הזה אינו אוטופי כפי שהוא נשמע. יש קהילות ברחבי העולם שכבר פועלות כך: קומונות, קיבוצים, קבוצות שיתופיות. הטכנולוגיה אף מאפשרת היום שיתופים עולמיים – מאגרי ידע חינמיים, פלטפורמות קהילתיות, כלכלה שיתופית. המהפכה אינה טכנולוגית – היא תודעתית.
חלק ג': בלי מדינות, בלי צבאות, בלי גבולות
אם כולנו בני אדם – אז למה אנחנו צריכים מדינות? הרי המדינות הן תוצר של פחד ושל שליטה. הן מקדשות את ה"אנחנו" מול ה"הם". אך ברגע שנבין שאין "הם" – רק "אנחנו" – המדינה מאבדת את הצידוק המוסרי שלה.
למה צריך צבא אם אין אויב? למה צריך גבול אם אין ממי להתגונן? למה צריך ויזה, דרכון, מכס, סנקציות? כל אלה הם כלים של הפרדה. חזון העולם החדש הוא עולם פתוח – שבו כל אדם יכול לנוע בחופשיות, לגור היכן שנוח לו, לפעול עם כל אחד, בכל שפה ובכל אזור.
כמובן, תמיד יהיו הבדלים – של אקלים, של נוף, של תרבות. אבל ההבדלים אינם סיבה להפרדה – אלא הזדמנות ללמידה הדדית. במקום מדינות נוכל לראות קהילות מקומיות שפורחות בתוך רשת עולמית של שיתוף.
חלק ד': מה במקום חוקים ומיסים?
חוקים נועדו להסדיר חברה שבה אנשים אינם פועלים מתוך כבוד הדדי, אלא מתוך פחד מעונש. מיסים נועדו לממן מוסדות כוח וממשל. אך אם החברה תיבנה על ערך של אחריות אישית וקהילתית, אין צורך באכיפה.
במקום חוקים חיצוניים – תהיה אתיקה פנימית. במקום שוטר – יהיה שכן. במקום פקיד מס – יהיה חבר. ילד שיגדל בסביבה שבה כל אחד תורם, יראה בזה נורמה. אדם שידע שכל צרכיו נענים מתוך נדיבות – לא יפתח תאוות בצע. אין כאן הכחשה של יצר האדם, אלא חינוך מחדש לאיזון טבעי.
כמו במשפחה בריאה – אף אחד לא "משלם מס" לאמא שלו, ואף אחד לא צריך "חוק" שיגיד לו לדאוג לאחיו. הכול נעשה מתוך אהבה, תחושת שייכות ומעורבות. כך גם יכולה להיראות קהילה אנושית רחבה.
חלק ה': אתגרים וביקורת
בוודאי יהיו שיאמרו: זה נאיבי, זה לא מעשי, זה מנוגד לטבע האדם. אך יש לזכור שה"טבע האנושי" הוא בחלקו תוצר של חינוך, פחד והישרדות. האם הילד הקטן שצועק "שלי!" הוא באמת אנוכי – או פשוט לומד את השפה של עולם שמקדש רכוש?
כמובן שהמעבר לעולם שיתופי כזה לא יקרה ביום אחד. הוא מחייב תהליך חינוכי, נפשי וקהילתי עמוק. יהיו כאלה שינצלו את השיטה, יהיו כאלה שיתקשו להשתלב. אך כל שינוי גדול מתחיל בהעזה לחלום.
גם ביטול גבולות, מוסדות וצבאות לא חייב להיות חד. ניתן להתחיל בפתיחת אזורי שיתוף, בביטול הגבלות תנועה, ביצירת פדרציות עולמיות במקום מדינות לאומיות. החוק יכול להפוך לקוד אתי מוסכם, לא איום אכיפה.
חלק ו': החזון – חברה שלמה, אדם שלם
בסופו של דבר, השאלה אינה מה מצופה מהאדם – אלא מה הוא רוצה להיות. האם נרצה להמשיך לחיות בעולם שבו אדם נלחם באדם? שבו אומות מתחרות על משאבים? שבו אנשים מתים מרעב בזמן שאחרים משליכים מזון? או שנוכל לבחור אחרת?
החזון הוא של חברה שמכירה בכך שכל אדם הוא תכלית בפני עצמו – ולא אמצעי. כל אדם זכאי לביטוי, לביטחון, לצרכים בסיסיים – לא משום שמישהו מעניק לו את הזכות, אלא משום שזה טבעם של החיים.
החיים אינם תחרות – הם שיתוף פעולה. הטבע עצמו פועל בהרמוניה בין יצורים, צמחים, חיידקים, מים, אדמה ושמש. רק האדם – בטעותו – ניסה לנהל את העולם באמצעות כוח. עכשיו הגיעה העת לתקן.
סיכום
עולם שבו אין הבדל בין אדם לאדם – לא לפי דת, גזע, לאום או מין – אינו רק חלום יפה, אלא יעד אפשרי. זהו עולם שבו אין צורך במדינות מגבילות, בצבאות הרסניים, בחוקים מאיימים או במיסים מעיקים. עולם כזה נבנה על עקרונות של שיתוף, חמלה, אחריות הדדית וראיית האנושי שבכל אחד.
הצעד הראשון הוא שינוי התודעה – להבין שאנחנו חלק ממשפחה אנושית אחת. הצעד השני הוא לפעול – לבנות קהילות, להוריד חומות, להאמין שאפשר אחרת. ואם נלך יחד בדרך הזו – אולי לא מחר, לא בשנה הבאה, אבל בעתיד הקרוב – נוכל לחיות בעולם שבו אדם לא יהיה עוד זאב לאדם, אלא אח לו.
