מה זה קשר "רציני"?

[colourful]

הוצאת לי את המילים מהמקלדת...

היציאה מהארון זה לא דבר חד משמעי מוגדר. זה לא יום אחד. זה תהליך, וזה מליון חזיתות. ויותר מזה, כל החיים אנחנו יוצאים מהארון שוב ושוב ושוב.... |אייקון של מותש|

 

[טוסברהינדא]

ה-יציאה מהארון, היא להורים.

כל השאר לעומתה - בוטנים! (טוב, התרגום ל peanuts הוא לא משהו)

 

[מיקי6המקורי]

זה כ"כ הרבה דברים..

לפעמים זה להפסיק לעבוד בביה"ס דתי מרצונך כי קשה לחיות בשקר אבל גםקשה לדרוש מהם להכיל אותך.. וגם לפעמים לכבד את רצון הילד שלך שעוד לא כ"כ מוכן ליציאה שלך.. זה לעמוד מול הורים ולומר כך בחרתי ,ולצעוד איתם בקושי שלהם מחד ובאושר שלך מאידך.. זה לוותר על חלק מהחברים שלא מסוגלים להכיל את השינוי... למצוא את חלקם ואחרים אוהבים אותך באמת בלי קשר לדרך החיים שבחרת.. לבחור ולמצוא מקום עבודה שתואם את תפיסת עולמך(משהו שפעם לא חשבת שיש קשר בין החיים הפרטיים ומקום העבודה) זה לראות גב מורמת לשמע המילה אישתי ,בת זוגי.גם במקום המוביל בנאורותו... לנהל דיון מתיש ומחודש כל פעם (בעיקר עם עצמך)באיזה פורום מופיעים באירוע כזה או אחר... זה למצוא את עצמך חי בבית שפתאום החברות באות לבקר הרבה וב"כ מעדיפות לעשות זאת נטולות הבעל... זה לראות חברי מושב מרימים גבה למראה שתי נשים העסוקות בהעברת עץ זית ענק.. וזה עדיין לא ללכת והציג זאת כחלק בלתי ניפרד משמי בדיוק כפי שלא תמיד רלונטי יהיה להציג את מצבי המישפחתי... אבל זה כן לא לותר על חיבוק גם במרכזה של עיר הקודש.. זה גם לבוא לאסיפת הורים ולהסביר למחנכת את בחירתך (עניין שהורים סטירטים אף פעם לא צריכים להסביר)... וזה עוד המון דברים שבטח את חלקם עוד לא פגשתי... וזה בעיקר לחיות כמי שאתה.. ולהיות מאושר...(ומי כמוני יודעת שאפשר גם אחרת)

 

[חיים חפר]

היציאה מהארון, בשבילי, קצת שונה

ממה שהיא בשביל הורים. כך אני מניח. והמשמעויות שלה שונות בהתאם ל"פאזת החיים" של כל אחד. השיקולים של ילד בן 13 יהיו שונים מאלה של ילד בן 17 או של בן 24. שיקולים של זוג צעיר יהיו שונים מאלה של זוג עם ילדים וכולי וכולי. הנה מה שכתבתי על יציאה מהארון, כפי שנמצא היום במילון המונחים של פורום גאווה צעירה: יציאה מהארון תמיד השאלה הנצחית "אתה בחוץ?" ואז אתה מתחיל לעשות חשבונות וחישובים: אמא יודעת , אבל אבא לא . והדודה מצד סבתא יודעת אבל הבני דודים מצד אמא לא . ויש שלושה חברים שיודעים , ועוד שניים שלא ובטח עוד כמה שמנחשים בעצמם . אז אני בחוץ או לא? ואם אני מתמזמז על החוף אבל לא ברחוב זה נקרא? ואם אני מצרפת את החבר שלי באמצע עזריאלי אבל לא מסכים שהוא יבוא אלי הביתה כי אולי אמא תחשוב במשהו? ליציאה מהארון יש מספר שלבים: 1 . אתה צריך להכיר בעצמך ולהשלים עם עצמך - לצאת מהארון בפני עצמך . לדעת איך אתה מגדיר את עצמך , ומה אתה (פחות או יותר) רוצה מעצמך . 2 . להתחיל לספר לאנשים הקרובים לך ביותר ושחשובה לך התמיכה שלהם . זו יכולה להיות הידידה הכי טובה , או אח/ות או אמא . מספר מצומצם של אנשים שיעזרו לך בהתמודדות מול כל העולם . 3 . לספר לחוג מכרים רחב יותר , אולי אפילו למשפחה . 4 . להגיע למצב שסטטוס הארון שלך כבר לא משנה לך . לא מפריע לך למזמז את החבר בציבור , כל ציבור . להגניב לו נשיקה בארוחה משפחתית . לא אכפת לך מה השכנים יגידו (שיחנקו . במיוחד גברת קרייצונשפלקטס השמנה מקומה ארבע) אתה שט בתוך העולם וכיף לך שאתה מדבר עם בנאדם באופן טבעי והשיחה קולחת ואתה לא צריך לעמוד על המשמר ולברור את המילים שלך , שמא חו"ח תפלוט משהו מפליל . זה נקרא להיות בחוץ . כשהארון כבר לא משחק אצלך תפקיד . כשאתה לא צריך לחשוב יותר מידי כששואלים "אתה בחוץ?"

 

[ערבהאיןקץ]

מה זה "לצאת מהארון"?

זה באמת המוןןן דברים. זה לשלוח ל-200 משפחות הזמנה: " אבאגאה ומיילס נישאים - נשמח לראות אתכם במסיבת הכלולות". זה להגיד לגננת: "אישתי ואני שוקלות לרשום את הילדה שלנו לגן שלך". זה לעמוד ברטט מול ההורים ולהגיד: "אמא, אבא, יש לי משהו להגיד לכם..." אני לא חושבת שהיציאה מהארון היא מליון חזיתות... בעיניי היא נקודה פנימית, שבה ההגדרה העצמית שלנו מתחילה להיות : "אני: אשה,אמא, יהודיה, ישראלית, לסבית" ... או כל רשימה אחרת, בכל סדר אחר.. אבל ... כשעובדת היותנו לסביות/ הומואים מתחילה להיות חלק מההגדרה הפנימית שלנו.

 

[ערבהאיןקץ]

מה זה "לצאת מהארון"?

זה באמת המוןןן דברים. זה לשלוח ל-200 משפחות הזמנה: " אבאגאה ומיילס נישאים - נשמח לראות אתכם במסיבת הכלולות". זה להגיד לגננת: "אישתי ואני שוקלות לרשום את הילדה שלנו לגן שלך". זה לעמוד ברטט מול ההורים ולהגיד: "אמא, אבא, יש לי משהו להגיד לכם..." אני לא חושבת שהיציאה מהארון היא מליון חזיתות... בעיניי היא נקודה פנימית, שבה ההגדרה העצמית שלנו מתחילה להיות : "אני: אשה,אמא, יהודיה, ישראלית, לסבית" ... או כל רשימה אחרת, בכל סדר אחר.. אבל ... כשעובדת היותנו לסביות/ הומואים מתחילה להיות חלק מההגדרה הפנימית שלנו.

 

[אבא גאה]

זה לא יום אחד

אבל יש משהו שקורה בפנים אחרי הפעם הראשונה שאומרים למישהוהיא "אני הומו" ואני יודע שלפחות לגבי, יצאתי מהארון בפעם הראשונה בפני חברה טובה ומאז לא הפסקתי לצאת מהארון, כל יום אני יוצא מהארון (ומאבד בחור יפה ברחוב, אם כי עכשיו נורא קר והבחורים עטופים בכובעי צמר וצעיפי ענק כך שקשה לראות מי בחור יפה ומי כונף). ועכשיו אני קצת מגחך לעצמי, כי גם אני עניתי "עם הקשר הראשון שלי" שהיה מיילס דרך אגב ואז יצאתי מהארון כפי ההורים שלי. אם כי מול חברים יצאתי מהארון בערך חצי שנה לפני. זה מעניין שעניתי ככה, לא? כנראה שהיציאה מהארון אל מול ההורים משמעותית יותר לגבי משאר הארונות.

 

[אבא גאה]

כל השאר

חתכ'ת עוגה.

 

[זואיzoe]

דווקא לי היה הכי קל

לספר להורים. לא יודעת למה. אולי כי איכשהו היה ברור לי שתהיה קבלה מוחלטת אותי. לא שאמא שלי לא בכתה... אבל הקבלה היתה מוחלטת. דווקא לאנשים מאד יקרים לי שאינם משפחה, היה לי יותר קשה לספר. אולי בגלל שהקשר בינינו אינו ברור , מובן מאליו ומוחלט כמו ביני לבין הורי.

 

[Anti Gone]

היציאה מהארון היא להורים

לספר להורים... להורים היה חובה לספר אבל לא הרגשתי שמדובר ב*יציאה*. סיפרתי להם אולי 10 שנים אחרי שידעתי, אחרי שיצאתי לעצמי. לדעת על עצמי, להבין נתן לי הרגשה נפלאה של חופש ושלמות עם עצמי. סוף סוף הרגשתי נורמאלית אבל ידעתי שבשבילם זה יהיה מאוד רחוק מהנורמאליות. אז לא סיפרתי, בעיקר כי לא הייתי מוכנה לשנות את זווית הראיה שלי, רציתי להישאר בהרגשה של שלמות עם עצמי בלי לשמוע טענות וביקורות. לא רציתי שיראו מחלה ונכות איפה שאני רואה שמחה ואושר. אחרי זה נשארתי בארון בגלל השותפה שלי לחיים דאז שלא הייתה מוכנה להיחשף. הייתי 'אחות', 'שותפה', 'חברה' במשך שנים רבות. אבל יום אחד אחרי אירוע משפחתי רחב, סיפרתי – בבת אחת- למשפחה שלי. לא הייתה התרגשות מיוחדת, גם לא הלם, יותר אכזבה, עוד אכזבה: "את תמיד עושה מה שאת רוצה אבל למה את תמיד חייבת להיות אחרת מכולם". חזרתי עייפה ועצובה מהמפגש אבל לא שבורה לחתיכות כמו שהיה יכול להיות 10 שנים לפני. את ה*יציאה* האמיתית להורים עשיתי כשהזמנתי אותם לטכס הכלולות שלנו. לקח המון זמן לשכנע אותם לבוא, בעיקר את אמא. אבל באו וכמה שטכס שכזה רחוק מהיום יום ומה-'רגיל', בפעם הראשונה הם ראו אותי במה שכינו 'הסביבה הטבעית' שלי, ראו משפחה, ראו חברים, ראו שמחה כזאת גדולה שבבת אחת קבלו אותי כמו שאני – לפחות ביום ההוא. מאז הם לומדים לאט, להגיד את המילים, למסור ד"ש לאהובתי – עדיין לא יכולים להגיד אישתך אבל בפירוש היא קיימת כבת זוג, כחלק, כמשפחה, לראות עתיד עבורי, פעם תהיה משפחה עם ילדים....

 

[sid2]

השלמה

אני יצאתי מהארון כשהיתי בן 18 , בשבילי זה היה הכי טבעי בעולם אני זוכר היתי בטיול שנתי , ישנתי עם חבר באותה מיטה קרה מה שקרה , למחורת כבר היה לי בן זוג אחר ואז כמובן שסיפרתי להורי באופן הכי פתוח . הם חטפו התקפי לב ומאז הקושי הגדול הכניסו אי לסרטים והסירו כל פיסת ביטחו עצמי שהיתה לי , חייתי את חיי בכדי לרצות אותם היום שי לי בן זוג כבר שנתיים וחצי כולם יודעים ומקבלים וההורים שלי עדיין בתהליכים . הם חילוניים פתוחים גנובים ומגניבים אבל לחיים שלי אין להם כניסה הם לא מוצאים אותה נראה לי שהם צריכים עזרה שהם לא יכולים לקבל . בעיה . אז אני בחוץ במשך זמן חי את חיי בכיף עד שהם מחליטים לשגע אותי פעם ב...מי יודע כמה . תודה .

 

[טוסברהינדא]

הגדרה מצוינת

אם כי, כפי שהטרואים רבים לא יתמזמזו קשות בפרהסיה, גם הומולסבים לא ממש חייבים. כל השאר - כפתור ופרח!

 

[דרורית דרור]

זה אכן מעייף.

לצאת לשכנים. למורים. לוועד הכיתה לוועד הביתספר. לזלדה במכולת. לחיים הירקן. לגב' זליבנסקי הרופאה. ולמרחפת מטיפת חלב. לצאת לצאת לצאת. אוף!

 

[דרורית דרור]

../images/Emo45.gif

 

[ערבהאיןקץ]

מה זה קשר "רציני"?

הסקר החדש של הפורום,שואל: "מתי יצאת מהארון?" והתשובות הן: *מייד כשידעתי שאני גיי. *עם הקשר הרציני הראשון. *כשהחלטנו על הורות. *טרם יצאתי. *אחר. ותיכף כתבה לי מישהי: "אבל.. אני יצאתי מהארון בקשר הרציני השני שלי"! בתור אחת ש"יצאה" עם הקשר הרציני הראשון, מייד עניתי :"אז אולי הראשון לא היה "רציני"? דעתכן/ם? מה מוציא אותנו מהארון?

 

[שמנתולה]

אם את מתכוונת

לרגע בו "לסבית" הופכת לחלק מההגדרה הפנימית שלנו הרי שאין לכך שום קשר עם יציאה מהארון. יציאה מהארון היא הגדרה חיצונית, שלנו מול החברה, לא פנימית שלנו מול עצמנו.

 

[ערבהאיןקץ]

יכול להיות שלכולנו -

היציאה מהארון אל ההורים , היא המשמעותית ביותר?

 

[דרורית דרור]

לפעמים אני מרגישה

שבא לי דווקא להתמזמז בפומבי. דווקא להראות להם. דווקא לשים את ידי על כתפי אישתי. לחבק אותה. סתם ככה. כמו שהטרואים עושים. בלי לחשוב בכלל. ואנחנו? כל כך הרבה חושבות על זה. שלפעמים (למעשה, כל הזמן) זה נ מ א ס.

 

[אבא גאה]

לשים יד על כתפי אישתך

ולחבק אותך זה לא להתמזמז בייבי. אני גם לא מהמתמזמזמזמזים בפרהסיה (אני בכלל לא נוסע הרבה לפרהסיה, מעדיף אירופה הקלאסית) אבל מחבק ושם יד. כפי שאמרת, את הדברים האלו שההטרואים עושים בלי לחשוב פעמיים ואנחנו מתלבטים לפני (לרקוד בחתונה?)

 

[דרורית דרור]

תראה. זה היה מצונזר.

בשביל כל האלה שמציצים אצלנו ומחפשים גיוון מיני. האמת? תאמין לי שכשאני שמה יד על אישתי.... זה מיזמוז...